שלום!!!

[ממש ממש חמודה]

שלום!!!

טוב, ממש ממש קשה לי לכתוב כאן, בעצם לא מצאתי פורום של אחים לגאים אז זה היה נראה לי המקום הכי מתאים. לפני שנה בערך אחותי סיפרה להורים שלי ולי שיש לה חברה. כמה מהחברות הכי הכי טובות שלה הן לסביות לכן איפושהו זה תמיד היה באוויר אבל לשמוע את זה בצורה כלכך חד משמעית היה מאד קשה (שנים שלא ראיתי את אבא שלי בוכה...והוא אדם מקסים). במשך חודשים, את אמא שלי היה צריך לגרד מהמיטה אמנם היא הייתה יוצאת מהבית לעבודה ולעיסוקים אחרים אבל בבית היא הייתה זומבי ממש בנאדם אחר. אחותי חיילת שמגיעה הבייתה אחת לשבועיים אז בעצם יצא (זה אולי יישמע מכוער אני יודעת) שהיא סיפרה את מה שהיה לה על הלב והשאירה אותנו להתבשל עם עצמינו. אני בטוחה ויודעת שגם לה לא היה קל לעשות את הצעד הזה ולכן לרגע אני לא שופטת אני רק מתארת את המצב הנתון. מאז כמו שאמרתי עברה שנה ואחותי והחברה שלה נפרדו מהסיבות שלהן (ללא קשר ליחסי ההורים) אבל עדיין מרחפת בבית מעין עננה כזו שצריך ללכת על ביצים לידה כדי לא להגיד בטעות משהו לא במקום. עכשיו חשוב לי להבהיר, כדי שלא תבינו לא נכון אחותי היא עדיין אחת החברות הכי טובות שלי ההורים שלי עושים כל מה שהם יכולים כדי להבהיר לה שהם תמיד יאהבו אותה אבל הקושי הוא עצום!!!!!!!! אפילו שהן כבר לא ביחד כמו שציינתי קודם אמא שלי תמיד חוששת שהיא יוצאת לגייז-באר (למרות שהתדירות לא גדולה בכלל) ולא מרחיבה את מעגל המכרים שלה. כרגע היא לא נמצאת במערכת יחסים ובעצמה לא יודעת מה יהיה, חוצמיזה שהיא יודעת ואומרת בקול שמה שהיא הכי הייתה רוצה היום בשלב של חייה זה שתיהיה לה חברה. אני מנסה שמור על אמא שלי חזק חזק אחרי שהיא שומעת משפטים כאלה כי עדיין חיה באיזושהיא הרגשה (למרות שהיא כבר לא אומרת את זה) שהמצב הוא באשמתה ואולי היא הייתה צריכה בילדותה לאסור עלייה להסתובב עם ילדות שכבר מגיל צעיר היו בטוחות בזהות המינית שלהן. אני מנסה להסביר לה שלא אבל זה לא קל. אני מקווה שלא תקראו לי הומופובית (למרות שאולי אני קצת כן, לא יודעת)ותעזרו לי לעזור להורים שלי להשתקם. גם אם לא יצא מזה כלום יש לי פתאום מן הקלה כזו שכתבתי והוצאתי הכל, אז למי שהייתה סבלנות והיגיע עד כאן תודה

 

[טליאמתי]

את באמת ממש ממש חמודה.

וללא טיפה של ציניות. הדאגה להורייך והאהבה לאחותך, פשוט נהדרים. אי אפשר שלא לראות אותם בדבריך. והומופוביה? את? זה לא מה שמתקבל ממכתבך. בכלל לא.

תראי, קשה לי לכתוב עיצות. אולי ההורים שהיו במצב הזה יוכלו לעזור יותר. אולי תהל"ה תוכל לעזור לאמך אבל בשביל לקבל את העזרה היא צריכה להיות מוכנה ללכת למפגשים. אולי יחד אתך? אולי כך יהיה לה קל יותר. מעבר לזה, אני חושבת (לא לגמרי בטוחה אבל מעזה לומר בכל זאת) שיש מקום לענות לאמך כשהיא אומרת שהיא אשמה בהיותה של אחותך לסבית. אולי יש מקום להסביר לה שאין כאן עניין של אשמה. נראה לי שאמך נושאת על עצמה נטל שהוא מובן במידה מסויימת אבל ממש מיותר. אולי כדאי שאחותך ואת, יחד, תקחו את ההורים לשיחת מוטיבציה? אולי לאחר שנה של ידיעה, הגיע הזמן להעיר את הורייך מ'אבלם'. שוב, לא בטוחה שזה דבר נכון לעשותו אבל משהו צריך להיעשות. יודעת שלא עזרתי במיוחד, אבל האמת היא שאין תרופת פלא. מה שצריך זה סבלנות ואהבה. משניהם יש לך הרבה, כמו שזה נראה.

 

[ציפי12342]

שלום לך...

אני מניחה שאשר על ליבי יארך ויארך, אך כולי תקווה שתוכלי למצוא במילותיי נחמות ותובנות כלשהן... אני אמא לנער בן 18, נער שיצא מהארון בפניי לפני כשנה. באופן גורף, אני יכולה להגיד שתהליך של "יציאה מהארון" של מתבגרים הוא מאוד שונה בין משפחה למשפחה. מאחר ואני לא מכירה את הנפשות הפועלות במקרה שלך ושל אחותך, אני יכולה רק להציע לך מעט מהחוויות האישיות שלי. נקודת המוצא הראשונה שלך צריכה להיות שיחרור טוטאלי מהתחושה שאחותך "הפילה עליכם את הפצצה" ופשוט הלכה. עד שנער מגיע לשלב שהוא יכול להוציא את המילים הללו מפיו...אוי...אין לך מושג כמה זמן התהליך הזה לוקח, וכמה כאבים יש עמו. אני מניחה שקצת קשה לך להתחבר לצד של אחותך. וכהתחלה אני מציעה לך לנסות לתקשר איתה קצת יותר ולהבין לעומק את הדברים. אני בטוחה שהיא לא הפילה עליכם את הפצצה והלכה, ויותר מזה, אני מוכנה להישבע שתהליך ההשלמה שלה עצמה עם הנטיות המיניות שלה-גם הוא כלל לא הושלם עדין. כשנער מתחיל לחשוב על הנושא-התחושות הראשוניות הן פחד וכעס וכאב, ורק שההורים לא ידעו, ואיך אני יכול לאכזב כך את אלה שאוהבים אותי מכל? נסי את להיות לרגע במקום הזה, במקום הכל כך מכאיב של הידיעה שאת הולכת לגרום לכל כך הרבה כאב רק משום שאת עצמך?...אני מניחה שאת אפילו לא מסוגלת. נסי לרגע לחשוב שאת, היית יכולה למוטט משפחה שלמה, ולגרום לאבא שלך לבכות, ולאמא שלך להתנהל כזומבי, רק משום שנאמר..בחרת במקצוע מסויים באוניברסיטה. אחותך בחרה בעצמה, בחרה להיות שלמה עם עצמה...היא כנראה עוד לא הגיעה לשלמות הזו, ולקבלה הזו, אבל אני מניחה שיהיה הרבה יותר קל לה לדעת ולהרגיש שיש מאחוריה משפחה שתומכת בה, משפחה שתאהב אותה אף על פי שהיא בחרה באורח-חיים שנחשב היום למשהו שונה. בשבילה זו המציאות היחידה. היית מעדיפה לראות אותה מתחתנת בעוד כמה שנים עם גבר וחיה את חייה באומללות ובתחושה נוראה של חוסר סיפוק ושל כאב? אני מניחה שלא... את מתארת תחושה של כובד בבית...של לא להגיד משהו שלא במקום לידה. עיצרי לרגע וחישבי, האם זו היא שמייצרת את אותה תחושה, או שמא אלה אתם- שנמנעים מלהגיד את המילים האסורות...שנמנעים מלשאול ולהתעניין, ולמעשה אלה שגורמים לה להרגיש כי הנטיות המיניות שלה אינן לגיטימיות בבית. אולי התחושה הזו היא תוצר לוואי של הסכם שתיקה שנרקם בין בני הבית-אנחנו לא נשאל, היא לא תענה, ואולי הכל יתגלה כמשהו חולף...ענין זה מאוד מוכר ותתפלאי לדעת בכמה בתים השתיקה היא הכלי היחידי של ההורים להתמודד עם משבר שכזה בבית. אני יכולה להגיד מנסיוני, שאם היא הגיעה למצב שבו היא משתפת אתכם בעובדה שיש לה חברה...או היתה לה...סביר שהענין אינו דבר חולף. ולהיפך, עליכם להבין כמה אומץ יש בה לעמוד כך מול האנשים שאוהבים אותה הכי הרבה בידיעה שהיא עלולה לאכזב אותם כל כך. עליכם לאמץ אותה אל ליבכם, להבין שהעובדה שהיא בחרה לספר לכם מראה כי היא מרגישה שיש לה על מי לסמוך, ובמי להאמין, ולהוכיח את צדקתה. לעמוד בשבילה לאורך כל הדרך הארוכה שעומדת בפניה, ולהיות איתה. תחושת האשמה של אמא שלך היא משהו שבאמת רק כשלך יהיו ילדים תוכלי להבין. הבדיקות החוזרות ונשנות של "מה עשיתי לא בסדר" הן לגיטימיות לחלוטין להורים, ולא רק זה, הן לגיטימיות גם לגבי כל תחום אחר בעולמו של הילד..."מה עשיתי לא בסדר שהוא ככה צועק עלי? מה עשיתי שהוא בחר לא להתגייס לצבא?" וכו'...אולם, אפשר לצפות מאמא שמכירה את ילדיה, לדעת כי החלטות הנוגעות לזהות מינית, החלטות והצהרות כאלה היכולות בהחלט לגרום לצער למשפחה שלמה..לא יתקבלו על ידי אחותך מתוך גחמה של "חבר'ה"...להיות הומו או לסבית...זה עדין לא באופנה.כך שסביר שגם אם כל חבריה של אחותך היו סטרייטים במאת האחוזים, רגשות השוני היו בה עדין, רק שהפעם היה לה קשה אף יותר לקבל את עצמה כי כולם מסביבה היו אחרים ממנה. לסיכום, אין לי ספק שיציאה מהארון זהו תהליך לא פשוט עבור משפחה. אך מן הראוי שאותה משפחה תנסה לרגעים אחדים להיות בנעליהם של המתבגרים אמיצים, תנסה להבין את אשר בראשם, בליבם, תנסה להבין את הפחד הגדול ואת הכאב. אני רחוקה מלהאשים אותך בהומופוביה, וברור לי שהתהליך הוא קשה. עצתי לך ולמשפחתך היא לאמץ את אחותך כמה שיותר קרוב אליכם, התקרבו אליה במקום לשתוק ולהפנות מבט ממנה. היא עדין שם, ואם תנסו להקשיב ולהאזין אפילו תגלו שזו אותה נערה...ושאחותך היא עדין אחותך. שיהיה לך המון בהצלחה, מקווה שעזרתי. שלך, ציפי.

 

[כזה כזה]

טוב

קבלי את אחותך אל תיראי בזה משהו מוזר בסך הכל כשתכירי עוד לסביות תיראי שזה טיבעי לחלוטין כמובן שזה לא יהפוך אותך ללסבית אבל יתן לך גישה שונה על הקהילה אם את רוצה לעזור להורים שלך תראי להם שאת לא מסתייגת מיזה להפך תשתדלי להרגע את ההורים שלך ולהרות שזה לגיטמי מבחינתך וגם יש טיפולים וכל מיני מפגשים להורים של המולסבים ויהיה נחמד אם יהיו במפגשים כאלה יפתח להם את הראש אופציה טובה פסיכולוג התגובות שלהם מפחידות אותי זה גורם לנקיפות מצפון בטוח אחותך נאכלת מבפנים הם יקבלו אותה הם ילמדו ויכירו יותר את הקהילה שלנו במידה מסויימת הם כבר קיבלו אותה הם לא מגרשים אותה מהבית הם לא מתעללים בה לא מציקים לה הם בוכים עליה כי כואב להם הם לא מבינים את זה ואצלם אנשים של פעם זה ניחשב למחלה לסטיה לצערי בהצלחה ילדונת