דמעות...דמעות...
רע לי, אני בבית של אבי, בו גדלתי ובו אמא שלי חיה, מחכה לאבא ולבת זוגו החדשה והדמעות יורדות. היא דווקא בסדר- אין טענות , ואבא שלי חזר לחיות בזכותה, אבל היא רק מדגישה כמה שאמא איננה. בכל פעם שאני רואה אותם אני חווה שוב ושוב בסיוטים במשך לילות שלמים את ליל הגסיסה והמוות של אמא שלי, בו הייתי איתה לבד ונותר טראומה נוראית. אני נזכרת שוב בנתק שנוצר ביננו- אני, אבא ושני אחיי. אני קולטת שוב את המשמעות שאמא לא תהיה נוכחת באיחוד שלי ובן זוגי וזאת שלא גידלה אותי תהיה שם, במקומה. איך מתמודדים? כלפי חוץ אני לא מסגירה כלום. לאבא לא מגיע עונש על כך שהוא מאושר.