chemical sister
New member
שלום
כבר כמה ימים שאני קוראת את ההודעות כאן ושוקלת להוסיף אחת משלי... זה מדהים כמה שכל סיפור פה נשמע כל כך מוכר ואיך כל הרגשה שמתוארת פה היא משהו שאני יכולה להבין ולהזדהות.. אמי נפטרה לפני קצת יותר מ-9 שנים (לאחר מאבק בסרטן שנמשך כשנה וחצי)וזה נראה לי כמו נצח. הייתי אז בת 16 וחצי (ניתן לנחש שהיום אני בת 25+), ובאמת לפעמים נראה לי שאני עדיין תקועה בגיל הזה או בתקופה ההיא. קשה לי להאמין שעברתי כל כך הרבה בלעדיה, ועוד יותר קשה לי להאמין שיבוא יום ואני אתחתן ויהיו לי ילדים והיא לא תהיה שם לצידי. זה לא שהחיים שלי נתקעו במקום, ממש לא, המשכתי בכל הכוח. אני בכנות יכולה להגיד שאני לא אדם עצוב, יש לי שמחת חיים ואני גאה מאוד בכל מה שעשיתי עד עכשיו. הבעיה היא שהפנמתי כל כך טוב שהיום כל כך קשה לי לדבר על זה, בבית אנחנו לא מדברים כמעט על הנושא, מדי פעם מזכירים במשפט. לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא יוכל להבין את הכאב הזה, גם לא בן הזוג שלי שמאוד משתדל. קשה לי לבכות בקטע הזה (וזה מוזר כי אני בוכה בקלות מהרבה שטויות), אולי זה בגלל שאני פוחדת שאם אתחיל לא אוכל לעצור את עצמי. לאחרונה אני חושבת הרבה על העתיד, הרבה חברות מסביבי התחתנו, וגם אחי התחתן, ואני רואה את כל הבנות הללו שהדבר הכי חשוב להן היה שאמא תהיה איתן מתחת לחופה, ואני תוהה איך אני אעבור דבר כזה, לפעמים אני חושבת שלא אהיה מסוגלת. זה מוזר פתאום לכתוב דברים כאלה שאפילו לא העזתי להגיד אותם לעצמי עד עכשיו. בזמן השבעה, היתה מישהי שעבדה עם אבא שלי (וגם היא איבדה את אמה בגיל צעיר) שאמרה לי: אנשים יגידו לך שעם הזמן זה יהיה יותר קל, אבל זה לא נכון, זה רק הולך ונעשה יותר קשה. והיא צדקה, ככל שחולף הזמן אני מרגישה איך החור הזה בחיי הולך וגדל ואי אפשר למלא אותו בשום דבר. אפשר רק לעשות את המקסימום כדי לחיות כרגיל מסביב לחור.
כבר כמה ימים שאני קוראת את ההודעות כאן ושוקלת להוסיף אחת משלי... זה מדהים כמה שכל סיפור פה נשמע כל כך מוכר ואיך כל הרגשה שמתוארת פה היא משהו שאני יכולה להבין ולהזדהות.. אמי נפטרה לפני קצת יותר מ-9 שנים (לאחר מאבק בסרטן שנמשך כשנה וחצי)וזה נראה לי כמו נצח. הייתי אז בת 16 וחצי (ניתן לנחש שהיום אני בת 25+), ובאמת לפעמים נראה לי שאני עדיין תקועה בגיל הזה או בתקופה ההיא. קשה לי להאמין שעברתי כל כך הרבה בלעדיה, ועוד יותר קשה לי להאמין שיבוא יום ואני אתחתן ויהיו לי ילדים והיא לא תהיה שם לצידי. זה לא שהחיים שלי נתקעו במקום, ממש לא, המשכתי בכל הכוח. אני בכנות יכולה להגיד שאני לא אדם עצוב, יש לי שמחת חיים ואני גאה מאוד בכל מה שעשיתי עד עכשיו. הבעיה היא שהפנמתי כל כך טוב שהיום כל כך קשה לי לדבר על זה, בבית אנחנו לא מדברים כמעט על הנושא, מדי פעם מזכירים במשפט. לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא יוכל להבין את הכאב הזה, גם לא בן הזוג שלי שמאוד משתדל. קשה לי לבכות בקטע הזה (וזה מוזר כי אני בוכה בקלות מהרבה שטויות), אולי זה בגלל שאני פוחדת שאם אתחיל לא אוכל לעצור את עצמי. לאחרונה אני חושבת הרבה על העתיד, הרבה חברות מסביבי התחתנו, וגם אחי התחתן, ואני רואה את כל הבנות הללו שהדבר הכי חשוב להן היה שאמא תהיה איתן מתחת לחופה, ואני תוהה איך אני אעבור דבר כזה, לפעמים אני חושבת שלא אהיה מסוגלת. זה מוזר פתאום לכתוב דברים כאלה שאפילו לא העזתי להגיד אותם לעצמי עד עכשיו. בזמן השבעה, היתה מישהי שעבדה עם אבא שלי (וגם היא איבדה את אמה בגיל צעיר) שאמרה לי: אנשים יגידו לך שעם הזמן זה יהיה יותר קל, אבל זה לא נכון, זה רק הולך ונעשה יותר קשה. והיא צדקה, ככל שחולף הזמן אני מרגישה איך החור הזה בחיי הולך וגדל ואי אפשר למלא אותו בשום דבר. אפשר רק לעשות את המקסימום כדי לחיות כרגיל מסביב לחור.
