שלום.
טוב, החלטתי לחזור לכתוב פה, ובמיוחד כי כבר הרבה זמן שאני מרגישה מין שינוי כזה בהרגשה שלי, ובא לי לשתף אותכם. אז ככה, אני מרגישה כזה הרבה יותר מאושרת,יותר אופטימית, מרגישה שיותר טוב לי. אני מרגישה הרבה יותר חיובית כלפיי האנגלים, ולמעשה אני מרגישה שכבר דיי התרגלתי אליהם ואני אפילו מחבבת אותם במידה מסויימת. לפני כן, הרגשתי שיש ביני ובין האנגלים מן חומה כזאת, ועכשיו אני כזה מרגישה שהיא נפרצה. אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתם ולהתנהג איתם בדיוק כמו ישראלית וכמו שהייתי מתנהגת עם ישראלים, וזה למעשה גם הפתרון לדעתי. הנה, למשל עכשיו חזרתי ממסיבת 'אלווין' של סודנטים (לא יהודים) שהלכתי אליה עם איזה סטודנטית יהודיה. אז בהתחלה כשהגעתי, האנשים שם כזה ישבו כל אחד בפינה שלו ולא כל כך התקשרו וכבר חשבתי לעצמי 'אוך, שוב פעם האנגלים חסרי הבטחון האלה, הסגורים האלה.לא מעיזים לפנות אחד לשני'.. אבל אז החלטתי להתנהג כמו ישראלית. באתי לאנשים, הצגתי את עצמי, התחלתי לדבר איתם, לשאול אותם על עצמם והכל, ונכון, לא כולם היו חברותיים ורצו בשיחה, אבל היו הרבה שכן ופשוט התחלנו לדבר הרבה והיה ממש כיף. פגשתי ככה המון אנשים, פשוט מזה שהתיישבתי לידם והתחלנו לדבר ולצחוק. אז נכון, הם שותים המון (!).... ונכון, אולי הפתיחות שלהם (יחסית) הייתה בהשפעת כל הבירות, אבל אתם יודעים מה, אם זה מה שעושה להם טוב, אם הם נהנים כל כך לשתות-שיהיה להם לבריאות! מי אני שהעביר על זה ביקורת? ובכלל, למה שיהיה אכפת לי? אם רק ככה הם מסוגלים להפוך לתקשורתיים ולהיפתח, אז מצידי שישתו כל יום, בבקשה!... ודיברתי איתם על המון דברים, על ישראל ועל הצבא ושתייה וטלויזיה והכל! וראיתי שברגע שאני מעודדת את השיחה אז גם הם ממשיכים איתה. אני גם מרגישה שכבר אין בי צורך כאילו להילחם באנגלים או לנסות לשנות אותם או לקוות שהם ישתנו. אז נכון, יש להם הרבה קטעים מעצבנים, וכן, חלקם שיטחיים ומזוייפים ומריבעים ולא איכפתיים והכל..אבל לא כולם. ומי שכן, אז שיהיה ככה, זה כבר לא מפריע לי. כאלה הם וזה לא ממש מזיז לי או מעצבן אותי כמו שזה היה מעצבן ומסתכל אותי פעם. פשוט התרגלתי לאופי שלהם, לטוב ולרע. גם נגיד יש להם קטע כזה שכשהם לא שיכורים (נגיד בקולג') אז אין להם כוח לדבר והם לא אוהבים לשבת וממש לדבר ולהכיר וזה, אבל הבנתי שצריך למשוך אותם לזה ולפטפט איתם כמה שיותר עד שהם נמשכים לתוך השיחה. בקיצור, צריך להתחיל איתם כי הם לא כל כך יודעים לפתח שיחות, אז צריך לעזור להם... אין מה לעשות, זה או זה או כלום. חוץ מזה שזה גם הרבה פעמים תלוי בבנאדם שאתה מדבר איתו, כי יש גם אנגלים שונים וצריך למצוא אותם. ועוד משהו, אני מבינה יותר ויותר שגם שבישראל יש המון דברים רעים, שגם בישראל לא הייתי מרוצה מכל מיני דברים וממנהגים של אנשים ואני בטוחה שגם שם הייתי מוצאת את החסרונות, ולמען האמת, אני לא כל כך רוצה לחזור. לפחות לא עכישו. אני לא מרגישה דחף כל כך לחזור, ולמעשה, אני מרגישה שטוב לי. גם אם לפעמים אני לבד, אני עדיין מרגישה שטוב לי ושאני בת מזל על כל מה שיש לי ואני יודעת שיש לי הרבה ושאני צריכה להעריך את הכל. בקיצור- טוב לי! אני יותר פוזיטיבית לגבי הכל, לגבי אנגליה, לגבי האנגלים, וגם יש לי הרגשה שהכל בסוף יסתדר. אתם מוזמנים להגיב....(חחח, בטח אתם בשוק מהשינוי הזה שחל בי פתאום...) ליבי
טוב, החלטתי לחזור לכתוב פה, ובמיוחד כי כבר הרבה זמן שאני מרגישה מין שינוי כזה בהרגשה שלי, ובא לי לשתף אותכם. אז ככה, אני מרגישה כזה הרבה יותר מאושרת,יותר אופטימית, מרגישה שיותר טוב לי. אני מרגישה הרבה יותר חיובית כלפיי האנגלים, ולמעשה אני מרגישה שכבר דיי התרגלתי אליהם ואני אפילו מחבבת אותם במידה מסויימת. לפני כן, הרגשתי שיש ביני ובין האנגלים מן חומה כזאת, ועכשיו אני כזה מרגישה שהיא נפרצה. אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתם ולהתנהג איתם בדיוק כמו ישראלית וכמו שהייתי מתנהגת עם ישראלים, וזה למעשה גם הפתרון לדעתי. הנה, למשל עכשיו חזרתי ממסיבת 'אלווין' של סודנטים (לא יהודים) שהלכתי אליה עם איזה סטודנטית יהודיה. אז בהתחלה כשהגעתי, האנשים שם כזה ישבו כל אחד בפינה שלו ולא כל כך התקשרו וכבר חשבתי לעצמי 'אוך, שוב פעם האנגלים חסרי הבטחון האלה, הסגורים האלה.לא מעיזים לפנות אחד לשני'.. אבל אז החלטתי להתנהג כמו ישראלית. באתי לאנשים, הצגתי את עצמי, התחלתי לדבר איתם, לשאול אותם על עצמם והכל, ונכון, לא כולם היו חברותיים ורצו בשיחה, אבל היו הרבה שכן ופשוט התחלנו לדבר הרבה והיה ממש כיף. פגשתי ככה המון אנשים, פשוט מזה שהתיישבתי לידם והתחלנו לדבר ולצחוק. אז נכון, הם שותים המון (!).... ונכון, אולי הפתיחות שלהם (יחסית) הייתה בהשפעת כל הבירות, אבל אתם יודעים מה, אם זה מה שעושה להם טוב, אם הם נהנים כל כך לשתות-שיהיה להם לבריאות! מי אני שהעביר על זה ביקורת? ובכלל, למה שיהיה אכפת לי? אם רק ככה הם מסוגלים להפוך לתקשורתיים ולהיפתח, אז מצידי שישתו כל יום, בבקשה!... ודיברתי איתם על המון דברים, על ישראל ועל הצבא ושתייה וטלויזיה והכל! וראיתי שברגע שאני מעודדת את השיחה אז גם הם ממשיכים איתה. אני גם מרגישה שכבר אין בי צורך כאילו להילחם באנגלים או לנסות לשנות אותם או לקוות שהם ישתנו. אז נכון, יש להם הרבה קטעים מעצבנים, וכן, חלקם שיטחיים ומזוייפים ומריבעים ולא איכפתיים והכל..אבל לא כולם. ומי שכן, אז שיהיה ככה, זה כבר לא מפריע לי. כאלה הם וזה לא ממש מזיז לי או מעצבן אותי כמו שזה היה מעצבן ומסתכל אותי פעם. פשוט התרגלתי לאופי שלהם, לטוב ולרע. גם נגיד יש להם קטע כזה שכשהם לא שיכורים (נגיד בקולג') אז אין להם כוח לדבר והם לא אוהבים לשבת וממש לדבר ולהכיר וזה, אבל הבנתי שצריך למשוך אותם לזה ולפטפט איתם כמה שיותר עד שהם נמשכים לתוך השיחה. בקיצור, צריך להתחיל איתם כי הם לא כל כך יודעים לפתח שיחות, אז צריך לעזור להם... אין מה לעשות, זה או זה או כלום. חוץ מזה שזה גם הרבה פעמים תלוי בבנאדם שאתה מדבר איתו, כי יש גם אנגלים שונים וצריך למצוא אותם. ועוד משהו, אני מבינה יותר ויותר שגם שבישראל יש המון דברים רעים, שגם בישראל לא הייתי מרוצה מכל מיני דברים וממנהגים של אנשים ואני בטוחה שגם שם הייתי מוצאת את החסרונות, ולמען האמת, אני לא כל כך רוצה לחזור. לפחות לא עכישו. אני לא מרגישה דחף כל כך לחזור, ולמעשה, אני מרגישה שטוב לי. גם אם לפעמים אני לבד, אני עדיין מרגישה שטוב לי ושאני בת מזל על כל מה שיש לי ואני יודעת שיש לי הרבה ושאני צריכה להעריך את הכל. בקיצור- טוב לי! אני יותר פוזיטיבית לגבי הכל, לגבי אנגליה, לגבי האנגלים, וגם יש לי הרגשה שהכל בסוף יסתדר. אתם מוזמנים להגיב....(חחח, בטח אתם בשוק מהשינוי הזה שחל בי פתאום...) ליבי
