שלום
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב כאן, זה לא מה שיעזור לי. אולי זה רק נסיון נואש לחלוק עם מישהו את הכאב והתסכול. על כל פנים, אני אדם מתוסבך - בת 20, שלא עשתה צבא מסיבות מצפון (וזה עוד דבר שגורם לאנשים לתעב אותי). מאז גיל 14 בערך הבנתי שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום. אי אפשר להתלונן על ילדות עשוקה, ההורים שלי באמת עשו הכל בשבילי, השקיעו בי, ועזרו ככל שיכלו. אבל הם לא ידעו לזהות את סימני המצוקה ששידרתי... לא משנה, אני לא באה אליהם בטענות. לכאורה, הייתי אמורה להיות בחורה מאוד מוצלחת - ילדה מחוננת, אינטיליגנטית להחריד, בלה בלה בלה. מה עוזרות היכולות השכליות אם אני לא יודעת לפתור בעיות של יום יום... התאבדות נראית לי הפתרון הסופי והטוב ביותר. בהתחלה הפחדתי את עצמי עם המחשבות האלו, וחשבתי שאלה מחשבות שכאוניות שיחלפו כשהזמנים יהיו טובים יותר, אבל לחרדתי גיליתי שדווקא כשהייתי במצב טוב, לכאורה מאושרת, הרצון למות היה החזק ביותר. זה רצון שבא מהשלמה, מפני שהבנתי שגם אם חיי ילכו על הצד הטוב ביותר, אם אלמד, אצליח, אמצא אהבה ואושר - כל זה עדיין לא שווה, מפני שמימלא אמות בסוף, כמו כולם. בשביל מה בכלל בני אדם רודפים אחרי הצלחה והשגיות? ולמה לנסות בכלל, כשהעתיד נראה כל כך עגום, כשהעולם זועק ממעשי אלימות, פשע, חוסר צדק? איזה עתיד טמון פה לאנושות שרק מנסה לדפוק את עצמה כל הזמן? למה לחיות בעולם כזה בכלל? הבעיה השניה שלי היא חוסר היכולת להתמודד. לפני שנה כמעט אבי נפטר, באופן פתאומי. זה היה ההלם הגדול של חיי, ואמרו לי שעם הזמן זה יחלוף וייחלש, הגעגוע יישאר, אבל בעוצמה פחותה, כזו שלא תעיק ולא תפריע למהלך התקין של חיי. אבל זה כן מפריע. אני לא מסוגלת לשמוח או סתם לחייך בלי רגשות אשמה שמבטלים את הרגש החיובי מיד. כל צעד שלי, כל שניה, אם זה בבית, בעבודה, או עם חברים - אני חושבת על המוות. ויש את אמא שלי, אשה מסכנה בפני עצמה... היא לא הייתה מאושרת עם אבא שלי אז הם התגרשו, ונשארו ביחסים טובים. כל המשפחה הרגישה הקלה. ואז היא מצאה לה בעל אחר והם אהבו אחד את השני מאוד - עד שהוא נפטר ממחלה קשה, 3 שנים בלבד לאחר שהכירו. ועכשיו, אחרי ששנה שלמה אמי מקדישה את חייה לטיפול בשלושת הילדים שלה שנותרו יתומים ואב, טיפול בענייני ירושה וצוואה (הלוואי ולא היה מה לרשת בכלל, אני כל כך שונאת את האובססיביות הזאת. מצידי להיות עניה מרודה, רק לא להתעסק כל הזמן בכסף וברכוש), אמי מצאה לה חבר. טוב לה איתו, אבל היא לא שמה לב שבתוך האושר שלה היא מזניחה אותי, אני שתמכתי בה כל החיים, הגנתי עליה מהתפרצויות הזעם של האחים שלי, נתתי לה את ההרגשה שהיא בסדר, וזכותה להיות מאושרת בלי רגשות אשם... היא מפנה לי עורף. מבטלת את כל הבעיות שלי, כאילו אני ממציאה הכל ואין כלום מאחורי הדברים, כאילו זה סתם שיגעון חולף. כל החיים עסקתי בלפשר ולגשר בין אנשים, להיות הטובה והחביבה שתומכת בכולם ואף פעם לא שופטת אף אחד, עוזרת לכל מי שמבקש להשיג את מטרותיו בין אם מצאתי אותן נכונות ובין אם לא... ועכשיו, כשאני צריכה קצת תמיכה, באמת שאני לא מבקשת הרבה, אף אחד לא מוכן להקשיב. לכן, אני מתכננת לקחת את עצמי בדצמבר, מספר ימים לפני הקריסמס, לאירופה. לראות נופים יפים במשך כמה ימים, ולשים קץ לכל הסיפור הדפוק הזה שנקרא החיים שלי, ביום ההולדת שלי, בסוף דצמבר. פעם אחת בתאריך מסוים בדצמבר, נוצרו חיים - אני. 19 שנים מאוחר יותר, באותו תאריך בדיוק, הסתיימו חייו של אבי. ו-20 שנה אחרי, באותו תאריך, יסתיימו גם חיי שלי. אם מישהו טרח לקרוא עד לכאן, אני מודה לו על הסבלנות, ומאחלת לו למצוא את האושר שלו. מצטערת על המגילה הארוכה שכתבתי פה...
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב כאן, זה לא מה שיעזור לי. אולי זה רק נסיון נואש לחלוק עם מישהו את הכאב והתסכול. על כל פנים, אני אדם מתוסבך - בת 20, שלא עשתה צבא מסיבות מצפון (וזה עוד דבר שגורם לאנשים לתעב אותי). מאז גיל 14 בערך הבנתי שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום. אי אפשר להתלונן על ילדות עשוקה, ההורים שלי באמת עשו הכל בשבילי, השקיעו בי, ועזרו ככל שיכלו. אבל הם לא ידעו לזהות את סימני המצוקה ששידרתי... לא משנה, אני לא באה אליהם בטענות. לכאורה, הייתי אמורה להיות בחורה מאוד מוצלחת - ילדה מחוננת, אינטיליגנטית להחריד, בלה בלה בלה. מה עוזרות היכולות השכליות אם אני לא יודעת לפתור בעיות של יום יום... התאבדות נראית לי הפתרון הסופי והטוב ביותר. בהתחלה הפחדתי את עצמי עם המחשבות האלו, וחשבתי שאלה מחשבות שכאוניות שיחלפו כשהזמנים יהיו טובים יותר, אבל לחרדתי גיליתי שדווקא כשהייתי במצב טוב, לכאורה מאושרת, הרצון למות היה החזק ביותר. זה רצון שבא מהשלמה, מפני שהבנתי שגם אם חיי ילכו על הצד הטוב ביותר, אם אלמד, אצליח, אמצא אהבה ואושר - כל זה עדיין לא שווה, מפני שמימלא אמות בסוף, כמו כולם. בשביל מה בכלל בני אדם רודפים אחרי הצלחה והשגיות? ולמה לנסות בכלל, כשהעתיד נראה כל כך עגום, כשהעולם זועק ממעשי אלימות, פשע, חוסר צדק? איזה עתיד טמון פה לאנושות שרק מנסה לדפוק את עצמה כל הזמן? למה לחיות בעולם כזה בכלל? הבעיה השניה שלי היא חוסר היכולת להתמודד. לפני שנה כמעט אבי נפטר, באופן פתאומי. זה היה ההלם הגדול של חיי, ואמרו לי שעם הזמן זה יחלוף וייחלש, הגעגוע יישאר, אבל בעוצמה פחותה, כזו שלא תעיק ולא תפריע למהלך התקין של חיי. אבל זה כן מפריע. אני לא מסוגלת לשמוח או סתם לחייך בלי רגשות אשמה שמבטלים את הרגש החיובי מיד. כל צעד שלי, כל שניה, אם זה בבית, בעבודה, או עם חברים - אני חושבת על המוות. ויש את אמא שלי, אשה מסכנה בפני עצמה... היא לא הייתה מאושרת עם אבא שלי אז הם התגרשו, ונשארו ביחסים טובים. כל המשפחה הרגישה הקלה. ואז היא מצאה לה בעל אחר והם אהבו אחד את השני מאוד - עד שהוא נפטר ממחלה קשה, 3 שנים בלבד לאחר שהכירו. ועכשיו, אחרי ששנה שלמה אמי מקדישה את חייה לטיפול בשלושת הילדים שלה שנותרו יתומים ואב, טיפול בענייני ירושה וצוואה (הלוואי ולא היה מה לרשת בכלל, אני כל כך שונאת את האובססיביות הזאת. מצידי להיות עניה מרודה, רק לא להתעסק כל הזמן בכסף וברכוש), אמי מצאה לה חבר. טוב לה איתו, אבל היא לא שמה לב שבתוך האושר שלה היא מזניחה אותי, אני שתמכתי בה כל החיים, הגנתי עליה מהתפרצויות הזעם של האחים שלי, נתתי לה את ההרגשה שהיא בסדר, וזכותה להיות מאושרת בלי רגשות אשם... היא מפנה לי עורף. מבטלת את כל הבעיות שלי, כאילו אני ממציאה הכל ואין כלום מאחורי הדברים, כאילו זה סתם שיגעון חולף. כל החיים עסקתי בלפשר ולגשר בין אנשים, להיות הטובה והחביבה שתומכת בכולם ואף פעם לא שופטת אף אחד, עוזרת לכל מי שמבקש להשיג את מטרותיו בין אם מצאתי אותן נכונות ובין אם לא... ועכשיו, כשאני צריכה קצת תמיכה, באמת שאני לא מבקשת הרבה, אף אחד לא מוכן להקשיב. לכן, אני מתכננת לקחת את עצמי בדצמבר, מספר ימים לפני הקריסמס, לאירופה. לראות נופים יפים במשך כמה ימים, ולשים קץ לכל הסיפור הדפוק הזה שנקרא החיים שלי, ביום ההולדת שלי, בסוף דצמבר. פעם אחת בתאריך מסוים בדצמבר, נוצרו חיים - אני. 19 שנים מאוחר יותר, באותו תאריך בדיוק, הסתיימו חייו של אבי. ו-20 שנה אחרי, באותו תאריך, יסתיימו גם חיי שלי. אם מישהו טרח לקרוא עד לכאן, אני מודה לו על הסבלנות, ומאחלת לו למצוא את האושר שלו. מצטערת על המגילה הארוכה שכתבתי פה...