שלום..

[dance of life]

שלום..

אני משתתפת פאסיבית בפורום מזה כבר כמה חודשים ורק עכשיו אני מוצאת את עצמי מנסה לנסח משהו לכתוב.. יש לי שאלה אולי.. בקשת עצה אני לא ממש בטוחה ביכולת של אנשים פה לעזור לי מהסיבה הפשוטה שהסיפור שלי מורכב וארוך... העניין הוא כזה.. אני תלמידת תיכון, כתה יב', בדיוק עכשיו התחילו לי כל הבגרויות. בעבר הלא רחוק (פחות משנה) עברתי תקופה מאד קשה בחיים שלקח לי המון המון זמן להשתקם ממנה, אם בכלל.. עד אותו מקרה הייתי תלמידה מצטיינת, ואם לא מצטיינת אז לפחות אחת שמוציאה ציונים ממש גבוהים בלי להתאמץ יותר מדי. אבל תמיד למדתי ותמיד השקעתי. אחרי אותו מקרה, התחילה שנת הלימודים... והזכרון שלי, אני מניחה מנסיונות הדחקה, די נדפק. קשה לי לזכור דברים, גם את הטריוויאלים ביותר.. מתי קמתי היום בבוקר או עם מי דיברתי ומתי... את מספר הפלאפון שלי אני נוטה לשכוח למרות שהוא אצלי כבר שנתיים... דברים כאלה. התדרדרתי בלימודים אבל זה לא ממש הורגש, כי.. לא יודעת. תמיד התפללתי שיקרה משהו ביום המבחן ותמיד קרה. מעטים המבחנים שעשיתי השנה, ואלה שעשיתי, עברתי בחסד. אני פשוט לא זוכרת את החומר... בגלל המגמה שלי בבית ספר לא היינו (כל הכתה) בלימודים סדירים במשך חדשיים בערך, ולא עשינו מבחנים. עם החזרה לבית הספר התחמקתי מכל מבחן אפשרי אבל הגשתי עבודות לשיפור ציון.. אני חייבת לציין ששומדבר לא - נעשה - או לא נעשה - מתוך עצלנות... אני מנסה. מנסה כל כך.. אני לומדת שעות וימים ואז מגיעה למבחן בלי לדעת כלום, ומתחמקת ממנו בידיעה שאם אעשה אותו, אכשל... לפני כמה ימים קיבלתי התקף חרדה מאד מאד קשה שהתבטא בעלפון בכי וצעקות ואז חום וחולי של יומיים ועכשיו דיכאון... מצב רוח שפשוט לא עובר, כזה שהייתי בו לפני כמעט שנה, ולקח לי כל כך הרבה זמן לצאת ממנו. (ההתקף בא בלילה שלפני מתכונת גדולה כשהבנתי שאני לא זוכרת מילה מהחומר שלמדתי במשך שבועיים) יש לי בגרות בעוד יומיים. אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של למידה מתוך ידיעה מראש שאני אכשל... השאלה שלי היא כזאת. האם אתם, אתה.. מייעצים לי להשקיע את כל כוחותיי האחרונים (ואני נשבעת שהם באמת אחרונים...) בלימודים.. (אני בד"כ מגיעה לקריסה נפשית מלאה...) ואז, כשהכל יסתיים, עלי לשקם את עצמי ולצאת מהבלגן או שמא.. עלי לשכוח מהבגרויות.. אולי הן לא הכי חשובות.. (כמו שכולם אומרים "תשלימי אח"כ.." אבל זה נראה לי אבסורדי!!! אחרי 12 שנה של הצלחה אני אכשל ואשלים?? למה..??) ולהשקיע את כולי בנסיון להשתקם נפשית.. המצב שלי די מדורדר ואני לא עונה לטלפונים או מתקשרת עם העולם חוץ מדרך האינטרנט.. ואולי פעם בשבוע עם איזה חבר קרוב, שגם לו, אני לרוב, שותקת... אני לא אוכלת הרבה ואם כן אז יותר מדי, יש לי סחרחורות ועייפות לא נגמרת למרות שאני לא עושה כלום כלום כלום.. אנילא נרדמת מהר בלילה.. לוקח לי איזה 3 שעות או יותר... אני נוטה לחולי.. הרבה הרבה חולי.. מה לעשות..? מה עלי לעשות? אני מרגישה כשלון.. ואני יודעת שגם אם הזכרון שלי יחזור להיות טוב, אני אכשל בגלל שכבר שכנעתי את עצמי שכך יהיה.. (עוד בעייה שנוצרה - במשפט שאני כותבת אני עושה יותר שגיעות כתיב ובלבולי אותיות ממילים.. זה דבר שמעולם לא היה לי, בשום צורה מצב או אופן.. את ההודעה הזאת לוקח לי לכתוב הרבה זמן, מאותה סיבה בדיוק. גם בהדפסה זה קורה. אני פשוט כותבת אותיות לא נכונות.. כמו "אמריקפ" במקום אמריקה או "כשמון" במקום כשלון... זה פשוט קורה ואני צריכה לחזור אחורה ולתקן...) אבל אני מנסה.. מנסה והרבה. והלכתי לטיפול הילינג ואני עושה הרפיות... ואני שומרת על קור רוח וכשמחשבה שלילית משתלטת, אני מגרשת אותה בשכנועים שהכל יהיה בסדר אם רק אנסה.. שאני מצליחנית מטבעי, וזה רק עניין של זמן עד שאחזור לעצמי.. אבל למה אני לא משתקמת..? למה שומדבר לא משתנה? יש לי בגרות ביום ראשון ולא פתחתי מחברת. והזכרון שלי רע כל כך שאני לא זוכרת את השם של החומר אפילו... למישהו יש עצה..? איך להחזיר לעצמי את הזכרון? איך להתרכז יותר או להכריח את עצמי ללמוד..? אני יודעת שהצלחה במבחן אחד תביא הצלחה בכל השאר אבל אני פשוט לא מצליחה באף מבחן... בבקשה אני כבר נואשת.. תודה ענקית מראש.. אני.

 

[סערה שקטה]

dance of life ../images/Emo141.gifיקרה

מבין כמה קשה לך וכמה את אמיצה, זה בטח ממש קורע אני בעד להרפות מהתוצאה (להצליח במבחן) ולנסות להנות מהדרך (הלימוד) לכי למבחן ותתמודדי בעזרת ההגיון ולא הזכרון, וגם אם תקבלי אפס ניצחת במלחמה, מלחמה בפחד. המצב שתארת מפחיד ואת אמיצה אז תהפכי את הפחד לדחף ולכי עם חיוך. אולי כדאי להניח לזכרון, הוא לא יחזור בכח, אל תכריחי את עצמך ללמוד. הזכרון הזה הוא שלך, המוח הזה הוא שלך, קבלי אותם באהבה כפי שהם בלי לשפוט ובלי להתיאש, מותר להכשל במבחן, מותר לא לזכור, אל תפחדי. אני כאן בשבילך (ודעתי לא מקצועית לחלוטין)

 

[nutmeg]

היי dance

הביטי - את המטלות בחיים ניתן לחלק לשתי רשימות עיקריות: רשימה אחת כוללת את הדברים החשובים, ורשימה שנייה את הדברים הדחופים. תמיד (אבל תמיד) יש לבחור מרשימת הדחופים קודם, ולפנות מקום לחשובים כשיש זמן. אם נניח היתה לך בעייה בריאותית כלשהי - לא היית מטפלת בה קודם ושיחכו הבחינות? אם היה חלילה קורה אסון הדורש את מעורבותך, או תאונה כלשהי, האם לא היית באופן אוטומטי מתגייסת אליו קודם ודוחה את הבחינות? כך גם עכשיו. יש משהו דחוף שדורש את תשומת ליבך. אני לא יודעת בדיוק מה, אבל כן נשמע לי שאת חייבת להיות שם עבור עצמך בדחיפות. תמיד אפשר להבחן - גם בגיל יותר מאוחר אם ממש ממש רוצים. לפעמים, אחרי זמן גם מגלים, שבחינות בגרות לא רק יכולות בשקט לעבור מרשימת ה"דחופים" לרשימת ה"חשובים", אלא לצאת מהרשימה בכלל כי (הפלא ופלא!) את מגלה שהן לא הדבר הכי חשוב בחיים והחלטת שיש דברים יותר חשובים.

 

[גרא.]

dance of life,את מתייחסת ל"מקרה"

שקרה לך לפני כשנה, כנקודת המפנה בכל התפקוד האישי והלימודי שלך..לא ספרת מה בעצם קרה,למרות שאולי יש לכך חשיבות בהבנת התפנית ,אבל זה ענינך שלך. את אומרת שהשתקמת באותו מקרה,אם בכלל, אבל מתארת סמפטומים קשים של מצוקה נפשית נמשכת כמעט בכל תחומי חייך.השאלה לגבי דידי, אינה אם לעשות את בחינות הבגרות אם לאו, אלא אם לעשות עם עצמך מה שאת בעצם היית כנראה צריכה או חייבת לעשות ולא עשית.בחינות הבגרות, אינן סוף של שום דרך, אלא שלב, אכן קשה למדי בהתבגרות שלך לקראת יציאה לחיים עצמאיים..כיצד את רואה את עצמך ממשיכה להתמודד עם חייך, אחרי הבחינות הללו ? כיצד את רואה את עצמך מתפקדת כחיילת? כיצד את משתלבת בחיי חברה, חברות, חבר ? אפשר להעזר בבחינה העומדת לפנייך בטכניקה שרכשת לעצמך,במו הילינג, אבל בעיקר הרפייה עצמית..את יכולה גם לקבל מרופא המשפחה, כדורי הרגעה..אבל,זה גם זה,יתכן ועוזרים להחליש את הסמפטומים, לא את הסבה הבסיסית והמהותית שלהם. לפנייך עומדות,מן הסתם עוד כמה בחינות,צפוי שהלחץ יתגבר..אבל מעבר לכך, אין כאן רק שאלה להבחן אם לאו, אלא להגיע להישגים גבוהים ככל האפשר, כפי שמתחייב מהמבנה הדורשני הזה של בחינות הבגרות...מאחר, והמטרה בעצם היא בסופו של דבר, להגיע לאוניברסיטה, וזו דורשת הישגים גבוהים..האם את במצבך הנפשי הנוכחי, מסוגלת באמת למצות את מלוא הפוטנציאל שלך? וכאן בעצם, רק את היכולה לומר לעצמך את התשובה, ולקבל את ההחלטה..אם את מאמינה, שבעוד מאמץ,ככל שהיה עצום,תוכלי להתגבר,לכי על זה. אם את חשה שזה גדול ממך,וחסר תוחלת, אין שום רע אן פסול בדחיית המאמץ הלימודי/מבחני הבלתי נלאה הזה לתקופה יותר טובה בחייך...התמודדות נכונה עם המציאות הקיימת,אין משמעותה כשלון טוטאלי,וודאי לא מחיקת כל 12 שנות הלימוד שמאחורייך..רבים וטובים, ואנוכי ביניהם, השלימו ומשלימים את לימודיהם, אחרי הצבא במסגרות שונות כמו מכינה לאוניברסיטה, בתי ספר פרטיים וכדומה..D.o.L ,על פניו,כפי שאפשר להתרשם ממכתבך,אינך במצב נפשי מתאים לעבור ביום ראשון את בחינת הבגרות המיועדת..ואם את מסתכלת עליו כפתיח, כסמן ימני להצלחה בשאר המבחנים,סביר למדי כי תתאכזבי מרה..כפי שציינתי, איש אינו יכול להחליט בשבילך,אבל יתכן שהחלופה הטובה יותר, היא לעשות פסק זמן בבחינות הללו,לקחת את עצמך בידיים לעשות, אם זה ניתן, בדק בית,ללא ספק להתחיל או להמשיך בטיפול, שהרקע לו כנראה הוא אותו "מקרה"..לפנייך מעבר לבחינות, מצפים החיים.ואיזה מן חיים יהיו לך בעצם עם הסבל הנפשי הקשה שאת מתייסרת בו עכשיו?

 

[dance of life]

תודה ענקית על התגובות

לקחתי לתשומת ליבי את כל העצות ואני כבר מתחילה לפעול בנדון.. אני כבר מרגישה טוב יותר רק מעצם העובדה שאני יודעת את הכוון. אז תודה... גרא - האם יש מקום לשלוח לך במסר אישי את פרטי ה"מקרה" על מנת שתבין טוב יותר, ותוכל אולי לתת לי עצה ממוקדת יותר? (או שאינך נוהג לעשות זאת?) תודה ג'וליה.

 

[גרא.]

חיובי.הפניות במסר נשמרות בסודיות

הנדרשת,ועל כן אין לך מה לחשוש מכך.