שלום
אני מקווה שהפורום הזה הוא מקום מתאים לפרסם את ההודעה הזאת.
אני בן ארבעים ומשהו. נשוי כבר למעלה מעשור. לפני חצי שנה בערך, התחלנו לדבר על זה שחסר לנו קצת ריגוש, וגיוון. החלטנו שכל אחד מאיתנו יחפש לו מישהו/מישהי, לרומן קצר. מבלי לשקר או להסתיר זה מזו. חשבנו שזה יעשה לנו טוב. נרשמנו לאתר הכרויות. היא הכירה מישהו די מהר. היא החלה להפגש איתו. להתכתב כל יום. לבלות אצלו את הלילה מדי פעם. אמרה שהוא מרגש אותה, באופן שאני כבר לא יכול לרגש אותה. כי הוא חדש, ואלי היא כבר רגילה. הלכתי ושקעתי בפחד שאני הולך ומאבד אותה, ובתסכול, על כך שאני לא מצליח להכיר אף אחת. אחרי חודש ומשהו ביקשתי שתפסיק להפגש איתו. הרגשתי שאני לא עומד בזה. היא הגיבה בזעם. כמו ילד שלוקחים לו צעצוע. ציפיתי להכרת תודה, בכל זאת, פירגנתי לה סקס עם גבר אחר. במקום זה, היא כעסה שלא נתתי לה להמשיך. "זה כיף", היא אמרה לי, "תמצא גם אתה". אבל מה לעשות, שלא מצאתי.
מאז עברו כבר כמה חודשים, ולכאורה העניינים חזרו לשגרה. אנחנו ביחד, אף אחד לא מדבר על פרידה, ועל פניו, הכל חזר לקדמותו. אבל לא טוב לי, ואני מרגיש בודד. נפער בינינו איזה ריחוק. היא "היתה שם בחוץ", וטעמה משהו טוב. כל הסיפור מאוד העלה לה את הבטחון העצמי. אני שמח בשבילה, אבל בו בזמן, אני מרגיש פגוע. אני מרגיש שמשהו השתנה בינינו, וגם בי עצמי. הבטחון העצמי שלי נפגע. חשוב לי להדגיש, שאני לא חושב שהיא הרעה בסיפור הזה, ואני גם לא רואה את עצמי כקורבן. אני אדם חזק, אינטליגנטי ואסרטיבי, ואת הדייסה הזאת בישלנו שנינו ביחד, ובעיניים פקוחות. היא יודעת שאני סובל עכשיו, וזה מצער אותה, אבל אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בשביל לעזור לי. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו בעצמי.
אני מרגיש שאני רוצה להכיר מישהי, אבל בהדרגה הבנתי שאני לא מחפש רק סקס, אלא מישהי שאוכל גם לדבר איתה על מה שעובר עלי. מישהי שיכולה להעניק חום, אמפטיה והבנה, שאני כרגע לא יכול, ולמען האמת גם לא רוצה, לקבל מאישתי. אז מה אני רוצה? אין לי כרגע הגדרה ברורה. אני חושב שאני פשוט אשמח להכיר מישהי נחמדה, שלא מפחדת מקצת רגשות
אולי מישהי שעוברת משהו דומה, אז נעבור את זה ביחד. אני מניח שאפשר לומר שאני מחפש חברה לא אפלטונית
אז אם יש מישהי שקוראת את זה, ומרגישה שזה מדבר אליה, אני אשמח לשמוע ממנה.
אני מקווה שהפורום הזה הוא מקום מתאים לפרסם את ההודעה הזאת.
אני בן ארבעים ומשהו. נשוי כבר למעלה מעשור. לפני חצי שנה בערך, התחלנו לדבר על זה שחסר לנו קצת ריגוש, וגיוון. החלטנו שכל אחד מאיתנו יחפש לו מישהו/מישהי, לרומן קצר. מבלי לשקר או להסתיר זה מזו. חשבנו שזה יעשה לנו טוב. נרשמנו לאתר הכרויות. היא הכירה מישהו די מהר. היא החלה להפגש איתו. להתכתב כל יום. לבלות אצלו את הלילה מדי פעם. אמרה שהוא מרגש אותה, באופן שאני כבר לא יכול לרגש אותה. כי הוא חדש, ואלי היא כבר רגילה. הלכתי ושקעתי בפחד שאני הולך ומאבד אותה, ובתסכול, על כך שאני לא מצליח להכיר אף אחת. אחרי חודש ומשהו ביקשתי שתפסיק להפגש איתו. הרגשתי שאני לא עומד בזה. היא הגיבה בזעם. כמו ילד שלוקחים לו צעצוע. ציפיתי להכרת תודה, בכל זאת, פירגנתי לה סקס עם גבר אחר. במקום זה, היא כעסה שלא נתתי לה להמשיך. "זה כיף", היא אמרה לי, "תמצא גם אתה". אבל מה לעשות, שלא מצאתי.
מאז עברו כבר כמה חודשים, ולכאורה העניינים חזרו לשגרה. אנחנו ביחד, אף אחד לא מדבר על פרידה, ועל פניו, הכל חזר לקדמותו. אבל לא טוב לי, ואני מרגיש בודד. נפער בינינו איזה ריחוק. היא "היתה שם בחוץ", וטעמה משהו טוב. כל הסיפור מאוד העלה לה את הבטחון העצמי. אני שמח בשבילה, אבל בו בזמן, אני מרגיש פגוע. אני מרגיש שמשהו השתנה בינינו, וגם בי עצמי. הבטחון העצמי שלי נפגע. חשוב לי להדגיש, שאני לא חושב שהיא הרעה בסיפור הזה, ואני גם לא רואה את עצמי כקורבן. אני אדם חזק, אינטליגנטי ואסרטיבי, ואת הדייסה הזאת בישלנו שנינו ביחד, ובעיניים פקוחות. היא יודעת שאני סובל עכשיו, וזה מצער אותה, אבל אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בשביל לעזור לי. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו בעצמי.
אני מרגיש שאני רוצה להכיר מישהי, אבל בהדרגה הבנתי שאני לא מחפש רק סקס, אלא מישהי שאוכל גם לדבר איתה על מה שעובר עלי. מישהי שיכולה להעניק חום, אמפטיה והבנה, שאני כרגע לא יכול, ולמען האמת גם לא רוצה, לקבל מאישתי. אז מה אני רוצה? אין לי כרגע הגדרה ברורה. אני חושב שאני פשוט אשמח להכיר מישהי נחמדה, שלא מפחדת מקצת רגשות
אולי מישהי שעוברת משהו דומה, אז נעבור את זה ביחד. אני מניח שאפשר לומר שאני מחפש חברה לא אפלטונית אז אם יש מישהי שקוראת את זה, ומרגישה שזה מדבר אליה, אני אשמח לשמוע ממנה.
