שלום!
חדש כאן. בן 38 נשוי 4 שנים עם ילדה. כבר זמן רב חי עם אישתי בצורה מאד לא מאושרת, פשוט לא אוהב אותה. שנינו אנשים אטרקטיבים ומאד מצליחים אבל אהבה גדולה אף פעם לא הייתה ביננו. היו המון דברים טובים אחרים ותמיד תקווה שיום אחד גם האהבה תתפרץ, שכן הכל היה כל כך נכון ובסדר, אך משום מה הדברים זרמו דווקא לכיוון השני. המשיכה נהפכה לדחייה, והקצת אהבה שהייתה נהפכה לחוסר הערכה, חוסר סובלנות וחוסר רצון להמשיך הלאה ביחד. אני מגלה מיום ליום שפשוט בחרתי את האשה הכי לא נכונה עבורי. אולי היה זה הלחץ החברתי מסביב שדחף אותנו להתחתן ולחיות כמו כולם, אולי אלף דברים אחרים. מה שבטוח הוא שחטאנו בהמון טפשות ובעיקר בחוסר אחריות. הכל כל כך טוב בחיי. החל מקריירה, המשפחה מסביב, חברים ומה לא. אני פשוט מרגיש כבר הרבה זמן שאני חייב לעזוב אותה על מנת להצליח למצות את חיי. להנות מהם. להתעורר בבוקר עם שמחה כלשהיא בלב. לשוב להיות הבן אדם שהייתי ולא להיגרר כל היום לריבים וויכוחים שהיא יוזמת.
חושש מאד מלעשות את הצעד ולהתגרש. הנושא כבר עלה המון פעמים ביננו לאחרונה אך שנינו מהססים מלעשות משהו בנדון על אף שברור לנו שזהו הצעד הנכון עבורנו. לא ניתן להמשיך כך יותר אך מנגד הסטטוס הזה של גרוש עם ילדה נראה ונשמע כל כך רחוק ממני. החיים החדשים שמצפים לי לאחר הגירושים מעט משתקים אותי מלעשות צעד ולהתקדם. הריחוק שייכפה עלי מהילדה האהובה כל כך שלי והחיים במשפחה מפורקת שאני גוזר עליה מניח שזו תחושה די מוכרת למי שעבר כבר את התהליך הנ"ל ולכן כותב לכם. אשמח לשמוע מניסיונכם ואולי אפילו לקבל כמה עצות מעשיות.
חדש כאן. בן 38 נשוי 4 שנים עם ילדה. כבר זמן רב חי עם אישתי בצורה מאד לא מאושרת, פשוט לא אוהב אותה. שנינו אנשים אטרקטיבים ומאד מצליחים אבל אהבה גדולה אף פעם לא הייתה ביננו. היו המון דברים טובים אחרים ותמיד תקווה שיום אחד גם האהבה תתפרץ, שכן הכל היה כל כך נכון ובסדר, אך משום מה הדברים זרמו דווקא לכיוון השני. המשיכה נהפכה לדחייה, והקצת אהבה שהייתה נהפכה לחוסר הערכה, חוסר סובלנות וחוסר רצון להמשיך הלאה ביחד. אני מגלה מיום ליום שפשוט בחרתי את האשה הכי לא נכונה עבורי. אולי היה זה הלחץ החברתי מסביב שדחף אותנו להתחתן ולחיות כמו כולם, אולי אלף דברים אחרים. מה שבטוח הוא שחטאנו בהמון טפשות ובעיקר בחוסר אחריות. הכל כל כך טוב בחיי. החל מקריירה, המשפחה מסביב, חברים ומה לא. אני פשוט מרגיש כבר הרבה זמן שאני חייב לעזוב אותה על מנת להצליח למצות את חיי. להנות מהם. להתעורר בבוקר עם שמחה כלשהיא בלב. לשוב להיות הבן אדם שהייתי ולא להיגרר כל היום לריבים וויכוחים שהיא יוזמת.
חושש מאד מלעשות את הצעד ולהתגרש. הנושא כבר עלה המון פעמים ביננו לאחרונה אך שנינו מהססים מלעשות משהו בנדון על אף שברור לנו שזהו הצעד הנכון עבורנו. לא ניתן להמשיך כך יותר אך מנגד הסטטוס הזה של גרוש עם ילדה נראה ונשמע כל כך רחוק ממני. החיים החדשים שמצפים לי לאחר הגירושים מעט משתקים אותי מלעשות צעד ולהתקדם. הריחוק שייכפה עלי מהילדה האהובה כל כך שלי והחיים במשפחה מפורקת שאני גוזר עליה מניח שזו תחושה די מוכרת למי שעבר כבר את התהליך הנ"ל ולכן כותב לכם. אשמח לשמוע מניסיונכם ואולי אפילו לקבל כמה עצות מעשיות.
