יופי של תשובה מסאלי, וקצת אוסיף
מאמנים נוטים לחשוב שהם יכולים לעזור בכל מצב. הרבה פעמים קשה למאמן להבחין בין מצבים שבהם ניתן לאמן ובין כאילו שלא. מאחר וההכשרה באימון אינה כוללת אבחון והבנה של מצבים נפשיים, אנו מסתמכים על האינטואיציות שלנו ואומרים לעצמנו "הוא נראה בסדר" , ומתחילים לאמן.
כפי שסאלי אמר יש דיכאון קליני ויש דכדוך, אבל בינהם יש קשת שלמה של מצבים. אכן, בדכדוך קל אפשר לעזור באמצעות אימון, על ידי עשיית כל הדברים שאנו טובים בהם - התמקדות בחוזקות, עידוד לעשייה חיובית, עיסוק בהוויה וכו'. השאלה היא מתי הדכדוך הוא לא קל? מתי זה דכדוך קשה? מתי זה כבר ממש דיכאון? הקו לא עובר במקום של חוסר היכולת לתפקד. הרבה אנשים מדוכאים ועדיין הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, חיים איזשהם חיים. אבל הם לא מצליחים לשמוח, ואם יש משהו משמח הוא חולף מהר מאוד והם מיד חוזרים אל המצב חסר האנרגיות. הם לא מצליחים להתקדם ולזוז מהמצב בגלל חוסר האנרגיה. מהניסיון שלי בעבודה עם אנשים כאילו, קשה לומר שהאימון עוזר, ולעיתים יכול גם להזיק. הם באים לאימון בשמחה בהתחלה, והאימון מתנהל באנרגיה טובה, יש עבודה ומשימות להתקדם, אך בין הפגישות האנרגיה זולגת, ואין שום עשייה. והדבר חוזר על עצמו ויוצר תסכול מחוסר ההתקדמות, כעס על עצמם שאינם עושים שום דבר למרות שהבטיחו והתחייבו והתסכול והדכדוך גדלים. לפעמים יהיה כעס על המאמן ש"לא סיפק את הסחורה" ועזר לייצר את השינוי. במובן הזה אי אפשר לומר, ננסה, אולי נצליח. כי אולי גם נזיק - לדימוי העצמי, ליכולת הלקוח להאמין בעצמו, ניצור אשליה שהאימון עוזר ולא נפנה לטיפול שיש לו יותר סיכוי לעזור.
הסטטיסטיקות באוכלוסיה הם כ-5% דיכאון קליני, וכ-8% מהאוכלוסיה מדווחים על דיכאון. במצבי האמצע בוודאי יש עוד אנשים. זה חלק לא קטן מהאוכלוסייה, ובוודאי כולל כמה אנשים שאתם מכירים ולא יודעים זאת עליהם, חישבו על כך.