שלום!

שלום!

לא חשבתי שיהיה לי קשה לכתוב ופתאום רואה שקצת כן, אז נראה לי שפשוט אתחיל..
קוראים לי שירה, בת 22 (שבוע שעבר
) אמי נפטרה לפני קצת יותר משנתיים מסרטן שהתחיל בריאות ועבר לראש.
מאז אני מתמודדת כל יום, מרגישה שהבחירה לקום מהמיטה לא מובנת מאליה. עם זה אני לומדת פיזיותרפיה, ומי שמכיר- זה דורש לזנק מהמיטה ולחרוש..
אז נראה לי שזהו בינתיים.. מוזמנות לשאול שאלות או כל דבר..
מוסיפה שיר מתוך ספר שאמא נתנה לי פעם (הקראתי אותו באזכרה הראשונה) מקווה שיחזק אתכן כמו שמחזק אותי-

''קח את הנשיקה
שמור אותה בכיס.

'אם תלך לאיבוד
ואם מישהו ירביץ
'ואם משהו יכעיס
אז יש לך נשיקה בכיס.

''אם תהיה עצוב
אם טיפה של גשם תקפוץ לך על ריס
אז יש לך נשיקה בכיס''
 

אשבל1

New member
שלום שירה

עצוב וכואב לשמוע שאימך סבלה מהמחלה האכזרית, ואני מסכימה איתך שהחיים אחרי אובדן כזה מרגישים כמו התמודדות יום יומית וההנעה והעשיה היום יומית אינם מובנים מאליהם, ועל הכוחות שאת עוזרת עושה ולומדת אני מאוד מעריכה אותך, ובטח גם את את עצמך.

השיר מתוך ספר המתנה שקיבלת מאימך מקסים, כמו צידה לדרך, משהו שתמיד יתן אנרגיה וירים אותך מעלה.

מזל טוב מכל הלב ליום ההולדת, איך חגגת?

האם יש לך אחים, אחיות? אבא?

שמחה שמצאת את הכוחות לכתוב , ותשארי איתנו
 

עדיה222

New member
שלום שירה

ברכות ליום ההולדת שלך! כמה נהדר שאת לומדת פיזיותרפיה. ידוע שהלימודים קשים ותובעניים, מתחרים ברפואה...האם הבחירה במקצוע הזה קשורה למחלה של אמך ולמותה? הקושי לקום מהמיטה ולפעול ולהיות בעולם בצורה הכי רגילה כשאמא כבר איננה - אני חולקת עמך אותו. אני מקווה שתמצאי ערך בכתיבה בפורום הזה. תכתבי בבקשה על עצמך, ספרי על אמא שלך. תודה רבה על השיר. זאת הנשיקה של אמך. כל כך נחמד החרוז הקליל. כמה הפוך לקושי של מות אמא. איך הגיבו עליו הנאספים באזכרה הראשונה? ומה קראת ביום השנה השני?
 
שלום שוב


תודה על התגובות החמות, התרגשתי מאוד.
יש לי אבא מקסים, שלושה אחים גדולים ממני (ואיתם שלושת גיסותיי) ואח אחד שקטן. ומלא מלא אחיינים מתוקים.
אמא הייתה מנהלת ספריה ואהבה מאוד ספרים (כמתבקש..) היינו קשורות מאוד.
דווקא בעקבות המחלה של אמא חשבתי להיות אחות, אבל אחרי עוד קצת זמן של מחלה ירדתי מזה..
לשאלתך עדיה על התגובות לשיר, היה לי מאוד קשה להקריא אותו, הדמעות ממש חנקו את הגרון והרגשתי אז שבוכים איתי גם ממש איתי וגם מלמעלה,
אז לא זוכרת ממש תגובות אבל הרגשתי הזדהות חזקה מהסובבים..
השנה הקראתי מתוך ספר של אסתר קל- (זהירות מראש, זה צובט בלב)
חוט המשי הדק – אסתר קל

השמעתם מימיכם על חוט המשי הדק?
שבו ואספר לכם. הגיעה העת שתדעו דבר אודותיו.

התינוקות נולדים כשהם מחוברים לאמותיהם בחבל הטבור, אבל בצאתם לאוויר העולם מנתקים אותם הרופאים מאמותיהם לעולם ועד, למען יהיו שניים.

אבל חוט אחר ישנו, חוט המשי הדק, אודותיו רוצה אני לספר לכם. עין אדם עוד לא ראתה אותו ויד הרופאים אינה משגת לנתקו, והוא הולך ונמשך לעולם ועד, מלב האם אל ילדה. על פני ימים וארצות נמשך החוט, על פני הרים וגאיות, על פני שנים ויובלות. אמנם דק ודקיק הוא החוט, ועין אדם לא ראתה אותו מעולם, אולם חזק ועז הוא מפלדה וברזל גם יחד. ואורכו רב הוא, כדי להקיף תבל ויושביה גם יחד. שום דבר לא יוכל לחוט המשי הדק, לא הגשם ולא הרוח, לא סערות על פני ימים, לא חשכות, ולא מלחמות. תמיד-תמיד ממשיך חוט המשי הדק לרוץ מלב האם אל ילדה, אל כל מקום אשר שם הוא. מטפס הוא אחרי הבן אל ההרים הגבוהים ביותר, יורד אל העמקים, עמו הוא הולך למלחמות על פני ימים וארצות על פני שנים ויובלות. וחוט המשי הדק יודע להבין, ולהרגיש, ואף לדבר, בשפת האמהות מדבר הוא, כשהיו מדברות אל בניהן עוד בטרם למדו לדבר. חוט המשי הדק מספר לאם על שלום ילדה, הטוב לו, אם רע, הקר לו אם צר לו, אתם לא תוכלו לראותו, אך הרחובות מלאים אותו.

לכאורה תראו סתם אנשים ממהרים ושבים, עסוקים וטרודים, צהובים או שחרחרים, אולם האמת היא שכל אדם הולך וחוט המשי הדק נמשך ממנו, הולך ומגיע אל לב אמו. ועד כמה שארוכים הם החוטים, ועד כמה שגדולים המרחקים, מעולם לא מאבדים החוטים את דרכם, מעולם לא נפתלים או מסתבכים, יודע כל חוט וחוט את דרכו אל לב אמו, ואינו טועה לעולם.
לעתים, כאשר מתרחק הבן מאוד מאוד, וארכו הימים והוא אינו שב, והרבה חוט זרם כבר מלבה של האם, ועוד מעט והגיע אל סופו, ואין עוד חוט בסליל הלב מרגישה האם בתוך לבבה משיכה נגד משיכה, געגועים כנגד געגועים.
אוי לה לאם זו, אם חוט אחד שבלבה נעשה לפתע רפה ואין היא חשה את משיכתו העזה בלבבה, משמע, אבד הבן ונפל בדרכו ולא ישוב עוד.

אוי לו, לאותו אדם, שאמא אין לו עוד, שחוט המשי ההולך ממנה יקל סבלותיו ומרי לבבו יחלק עמו שמחותיו וששונו.
מכירה אני אם אחת, שמתוך לבה זורמים שלושה חוטי משי דקיקים שכאלה, ואמא אחת אני מכירה, שמתוך לבה זורמים ארבעה! היכולים אתן לשער מה פירוש הדבר? הנה חוט אחד מוביל ומגיע עד ארצות החום, וחוט אחד מוליך לארצות הקור, חוט אחר נמצא במערכות המלחמה, וחוט אחד מושך אל ספינה שעושה דרכה בלב-ים - וכל אותם ארבעה חוטים קשורים אל לב אחד! וכל אחד בשלו, וכל אחד מספר בשפת הבנים אל אמותיהם על ייסוריו, דאגתו, געגועיו וצערו.

השמעתם מימיכם על דבר חוט המשי הדק ההולך על פני ימים וארצות, הרים וגאיות, ההולך אל המרחקים הגדולים ביותר, ואל ארצות זרות, המקשר לבות אמהות אל ילדיהם? שבו ואספר לכם. הגיעה העת שתדעו דבר אודותיו.
סבורים אתם שאנשים הם ההולכים ברחובות העיקר - אך לא כן הוא, חוטי משי דקיקים הם, שעין אדם לא ראתה מעולם.
 

mykal

New member
אני כ"כ מבינה אותך,

שיום הזכרון הוא יום טעון,
שמתחיל כבר הרבה קודם ליום ההוא,
בארגון, בלמצוא שיר/אמירה/הגיג שיבטא
את החסר/געגוע, שישקף את הקשר/ישקף את הדמות הנערצת.

'חוט המי הדק'/לאסתר קל,
אני יודעת בע"פ, זה היה אחד הקטעים שלימדתי את תלמידי
לקראת טקסים של בת מצוה/בר מצוה,
בטקסי סיום של ביה"ס התיכון.
נראה לי שכולנו קשורים בחוט משי דק לאימהותינו.

אגב, לאסתר קל יש קטע נוסף על אמא שנקרא-ה-ש' הקטנה של אמא.
אני אוהבת גם אותו.

אני מתחברת אליך דרך הטקסטים האלה, ומבינה היטב את תחושותיך.

מאחלת לך, לשמוח ביום ההולדת, להצליח בלימודים.
וכמובן, שמח לשמוע את מה שאת מרגישה ברגעים שהזכרון מציף.
 

עדיה222

New member
הטקסט של אסתר קל

תודה לך על הטקסט הזה, קראתי ובכיתי.
האם ממש הקלדת אותו עכשיו, לתוך האתר? או שהוא היה מוקלד ופשוט הדבקת אותו? זה מעניין אותי, כדי לדמות אם חזרת בהקלדה על כל המילים האלה.
לא הכרתי אותו. אסתר קל כתבה ב"הארץ שלנו" - עיתון ילדים - כשהיינו קטנים. וזה אולי טקסט ותיק שלה. טוב שלא הכרתי, כי אולי לפני שאיבדתי את אמי לא הייתי רואה כמה הוא נכון. אולי הייתי חושבת שהוא מתוק מדי. אבל עכשיו קראתי אותו דרך דמעות.

וגם את אוהבת ספרים?
אבל בחרת במקצוע שעוסק בגוף, ולא במילים. ואולי גם עוסק בהרבה מספרים, בנתונים של מחקרים, בדיאגרמות, בגראפים, בתצלומי-דימות למיניהם, ואם יש בו מילים אז הן מדעיות, ומעטות, מושגים שחוזרים על עצמם...
אבל מצד שני - מילים אנושיות תמיד נמצאות, בכל מקום ובכל עיסוק ובכל פעולה אנושית...
אני מקווה שהמשפחה הגדולה והטובה שלך מקלה עליך את הימים. עד כמה שאפשר, בתוך הקושי להמשיך הלאה ללא אמא.
 
שמחה שאהבתן

האמת שלא הקלדתי מילה מילה..קשה לעמוד בפיתויי הטכנולוגיה

לגבי בחירת המקצוע אני חושבת שאני אוהבת כשדברים נוגעים, ואמתיים גם ברוח וגם בגוף.
מאמינה ששינוי יכול לקרות מקריאת משפט אחד איפשהו או מחיבוק משמעותי. אז לא ממש מתחבקים שם בפיזיותרפיה

אבל כן יש אנושיות מאוד גדולה שמשולבת בעזרה קונקרטית, ויש בזה בעיניי הרבה אמת. כאילו פשוטה אבל לא.

אשמח מאוד לשמוע גם את הסיפורים שלכן, יש איפשהו שיכולה לראות?
תודה רבה בינתיים, עשיתן לי טוב על הלב, ממש
 

אשבל1

New member
בלשונית למעלה "כלים ומידע" תוכלי למצוא הודעות

נבחרות מהעבר עם שרשורים שונים, ותוכלי גם לפתוח הודעה חדשה עם רעיון שכל אחת תספר את סיפורה או כל שאלה אחרת
 

עדיה222

New member
לגברת מכנרת - אסתר קל/

דווקא הוקל לי כשקראתי שלא הקלדת מילה מילה... בכל אופן תודה רבה עליו. הוא באמת נכון. הוא גם קצת מרגיע בקשר לעבר שלי, והחוט ההוא מאמי אליי. תמיד חשבתי שלא בסדר שאני כל כך קשורה לאמי. וכשהייתי, במשך שנים, בחו"ל, הצורך באמא שלי ממש הלך והתגבר. במקום שיילך ויפחת. בחופשים בישראל הייתי יושבת לידה וממש סופגת אותה. וחשבתי שזה בכלל לא בסדר. אז האוניברסליות של החוט באמת מרגיעה.
 

עדיה222

New member
לגברת מכנרת - פיזיותרפיה

אני רוצה להזכיר כאן שני פזיותרפיסטים שהכרתי ועזרו עד כדי הצלה. שניהם - זאת היתה חווייה להכיר אותם, לראות את הידע שלהם, את האופטימיות, את התפיסה השיקומית המשכנעת, את הסבלנות האינסופית, את האנושיות. ממש שני מצילים קורנים.
את יודעת, באיזשהו אופן הם היו היפוכן של אחיות בית החולים. האחיות פעלו בתוך משבריות, ואילו הם פעלו אחרי המשבר, טיפלו במאושפז שהפך לשבר-כלי, לשבר גמור, והם באו ההריסות והחזירו לחיים.
 
עדיה יקרה

שמחה לשמוע שהרגיע אותך החוט הזה.. אני גם מרגישה (והוספתי את את זה בע"פ באזכרה) שיש משו בחוט הזה,
בקשר הזה עם אמא שגם מוות לא מספיק חזק כדי לחתוך אותו. ולמרות שהוא כבר לא פועם, הקשר והחיבור קיים ויהיה קיים תמיד.
ולגבי הפיזיותרפיה, אני עוד בתחילת הדרך, הלוואי ואזכה
בכל אופן כיף לשמוע סיפורים שכאלה..
היום את גרה בארץ? ולפני כמה שנים אמך נפטרה?
 

עדיה222

New member
לגברת מכנרת, בוודאי שתזכי להציל

את שברי-הכלי, בתוך בית החולים, או לאחר האשפוזים, בבית, כשהפציינט רועד וכאוב, מחוסר ביטחון, מרגיש שהוא איננו עוד הוא-עצמו... שהכל חרב. ואת תבואי עם הביטחון המקצועי, עם כל הכלים המקצועיים, והאימון המקצועי, והידע, ותנחי לעבר השיפור והשיקום.

אמא שלי נפטרה לפני ארבע שנים. היא היתה זקנה-זקנה כשנפטרה. לא סבלה מהמפלצת הגועלית הסרטן. אל המגיפה הנוכחת-בכל, מגיפת הסרטן, התוודעתי כאן בפורום. קשה ממש להאמין כמה שנים חייתי בתום ובבערות עד שהתחלתי לקרוא כאן בפורום על המחלה הזאת.


אני בארץ - בהחלט!

התחלתי להשתתף בפורום זמן קצר אחרי מות אמי, ומצאתי בכך הרבה מאוד הקלה. זה היה באמת משונה, שהמילים המודפסות על ידי נשים עלומות יכולות להיות כל כך משמעותיות.
אני לא יודעת אם מהצד שלי אני יכולה לגלות טוב לב כזה שחוויתי אני ברגעים הכי קשים מצד אותן משתתפות אלמוניות.
 
למעלה