שלום

[ומופסה היה אומר]

שלום

אני בת 23, בטיפול פסיכולוגי מעל שנה. אני מרגישה שהטיפול לא מתקדם, ובאיזה שהוא אופן אפילו מחמיר את מצבי. אני מעוניינת להתנסות בקאוצ'ינג, ואשמח לקבל הצעות לקואוצ'רים באיזור פתח-תקווה.

 

[ענבל כהן חמו]

אימון הוא לא תחליף לטיפול

יקירה,
נכון להיכנס לאימון רק במצב נפשי יציב. אימון אינו תחליף לטיפול כאשר מדובר במצבים נפשיים מורכבים, למשל דיכאונות וחרדות.
אני בטוחה שאם את מבקשת יפנו אלייך מאמנים, אבל לפני שאת פונה לכיוון הזה, הייתי מציעה לבדוק- מדוע את בטיפול? מהו המצב שהטיפול מחמיר? האם אימון יכול לסייע במצבים כאילו? האם יש סיכון במקרה זה לפנות למאמן אשר יש לו הכשרה מקצועית בתחום האימון אבל לא בתחום הטיפול?
יש מצבים רבים שמתאימים יותר לאימון מאשר לטיפול, ואימון יכול לסייע רבות במצבים רבים. עם זאת, יש גם נטייה אצל אנשים ומאמנים רבים לחשוב שהאימון הוא פתרון קסם לכל מה שהטיפול לא פתר.
תרצי לשתף אותנו יותר כדי שנוכל לסייע לך לבחור נכון?

 

[hayonkoby]

ממליץ כי תאתרי מאמן אישי ותבקשי כי ישוחח

עם הפסיכולוג שלך על מנת לבחון האם אימון הוא הדרך הנכונה לטפל במצבך.

 

[ומופסה היה אומר]

שלום ענבל

אני מודה שאני לא מכירה בהבדלים בין טיפול פסיכולוגי לקואוצ'ינג ובאתי הנה בדעה שזהו סוג מסויים של טיפול פסיכולוגי, אבל יותר מעשי.
אני בטיפול מיוזמתי, והחלטתי להתחיל בו מכיוון שספגתי כמה מכות בחיים שהותירו צלקות. האחרונה הייתה הטחת עלבונות קשים במיוחד שפשוט דחפו אותי לטיפול, משכו אותי מהמעיים. אני תולה בעצמי את רוב האשמה, מכיוון שאת רוב הצרות חרחרתי בעצמי כי לא לקחתי אחריות, לא פרשתי דברים נכונה ולא ידעתי להתנהג בצורה בוגרת. והשאר - אשמת ההזנחה העצמית ואשמת הטימטום שלי, שהנחתי לאנשים פחותי ערך לפגוע בי כי לא שמתי סוף בפעם הראשונה לאלימות בה נקטו כלפיי והחלטתי להמשיך להישאר בקרבתם.
אנסה להסביר את המצב שהטיפול מחמיר: קודם כל העובדה שאני כבר לא מסוגלת להחליט אם המצב אכן מחמיר או בעצם משתפר. מצד אחד אני מרגישה שלפני הטיפול הייתי יצירתית וחריפה יותר, חדה יותר ושנונה הרבה יותר. הביטחון הזה היה מעין חדר מסויים בתוך התודעה שלי שהייתי בורחת אליו מפני הסביבה. היום אני מרגישה שהחדר הזה נעול וסגור הרמטית. קו המחשבה שלי די פשוט, וביטחוני העצמי שהתדרדר נותן למצב צורה מעוותת יותר. פעם הייתי משוחחת יותר בביטחון עם אנשים, היום אני מרגישה שמעמד כזה של שיחה פשוט מגחיך אותי כי אני ריקנית ומשעממת.
דיברתי עם אדם קרוב אליי, והוא בטוח שאינני זקוקה לטיפול פסיכולוגי כלל. הוא בטוח שאני בריאה. למרות שדי ברור לי שאני לא.
אני מרגישה שנתקעתי איפה שהוא מאחורה, הרבה שנים אחורה, בילדות. בזמן ששנאתי ולעגתי בשקט לכל הילדים בבית-הספר הם התפתחו והתבגרו ואני לא התפתחתי מבחינה נפשית כיאות, לכן אין לי חברים היום ואני לא מצליחה להינות ולהשתלב בחברת אנשים...

 

[ענבל כהן חמו]

לאן ללכת

יקירה,
לאור מה שאת כותבת, נראה לי נכון יותר ללכת לטיפול ולא לאימון. החוויה של צלקות, של תחושה שאת לא מפותחת נפשית כמו אחרים, זה שאפשרת לאנשים לפגוע בך, רומזים שיש בך משהו שלא הבשיל כמו שצריך וחשוב שתטפלי בו. עם זאת, שווה להתייעץ עם המטפל שלך לגבי התחושה שהמצב מתדרדר.
במהלך החיים אנחנו בונים מנגנוני הגנה, שתפקידם להגן על הפנים העדין שלנו. אחד מהמנגנונים שלך היה חריפות ושנינות. יתכן שבעקבות הטיפול הוסרו חלק ממנגנוני ההגנה, אבל עוד לא בנית לעצמך מנגנונים חילופיים. לעזוב כרגע את הטיפול לא יהיה רעיון טוב, את במקום מאוד עדין ופגיע כרגע. כן חשוב לדון בדברים עם המטפל ולהבין לאן הוא לוקחת את הטיפול, ואם את לא משתכנעת שהכיוון טוב, ניתן ללכת למטפל/מטפלת אחרים, ולא להשאר במקום שלא בונה אותך.