al haboker
New member
שלום
אני קוראת פה מידיי פעם, בקושי כותבת, ורציתי לשתף מקרה שקרה לי היום.
אתמול בערב התחיל לכאוב לי נורא הגרון והיום אחר"צ הלכתי לרופא משפחה כלשהו. אני לא מכירה אותו כי הרופא שלי לא היה.
הייתי ממש על הפנים, עם חום גבוה, לא מסוגלת לדבר ובקושי לזוז.
הוא בדק עם הסטטוסקופ מהר, אמר שזה ברונכיט, ואז אמר לי שהוא רוצה לשקול אותי, ושתכף יסביר למה. אני, חלשה בטירוף, אין לי כוח להתנגד או לשאול איך זה שייך, הולכת איתו למשקל.
הוא שוקל וחוזר איתי לחדר, ואז התחילה הרצאה של 20 דק' (!) על ניתוח שרוול. הוא נעמד, פתח את כפתורי חולצתו תוך שאמר "אני לא מטריד מינית" והראה לי את התפרים שלו, כהוכחה שגם הוא עשה או משהו כזה.
אמרתי לו שאני לא מעוניינת, אבל זה פחות שינה לו.
הוא המשיך לומר לי שאני בחורה צעירה, ושכדאי לי לעשות את זה עכשיו כי עוד 10 שנים אני אזכר ברופא שהציע לי ואתחרט. הוא אמר "את רואה את זה?" והצביע על הכוס על שולחנו, "זה האוכל שלי". אמרתי לו "מים? זו התזונה שאתה ממליץ לי?" אז הוא אמר "לא, זה מרק". אני לא מבינה, הוא התרברב על זה שהוא לא אוכל?
הוא המשיך והמשיך, ואני כמעט מתעלפת עוד רגע, חולה מאד וחלשה.
הוא שאל אותי "זה לא מפריע לך?" אז אמרתי לו שלא, שאני בסדר. הוא התפלא ואמר "אבל לא מפריע לך שאת לא יכולה לרוץ? שקשה לך? שאת לא מצליחה בדיאטות?" אמרתי לו שלא, שאני דווקא כן יכולה לרוץ, ושאני לא מנסה לעשות דיאטות.
בקיצור, הרגשתי מושפלת.
איך זה יכול להיות שדווקא רופאים הם אנשי מקצוע כל כך לא רגישים? ומילא לקרא לי שמנה, לזה אני רגילה מרופאים, אבל לטחון לי במוח על ניתוח שרוול כשאני באה חולה נורא??
אני קוראת פה מידיי פעם, בקושי כותבת, ורציתי לשתף מקרה שקרה לי היום.
אתמול בערב התחיל לכאוב לי נורא הגרון והיום אחר"צ הלכתי לרופא משפחה כלשהו. אני לא מכירה אותו כי הרופא שלי לא היה.
הייתי ממש על הפנים, עם חום גבוה, לא מסוגלת לדבר ובקושי לזוז.
הוא בדק עם הסטטוסקופ מהר, אמר שזה ברונכיט, ואז אמר לי שהוא רוצה לשקול אותי, ושתכף יסביר למה. אני, חלשה בטירוף, אין לי כוח להתנגד או לשאול איך זה שייך, הולכת איתו למשקל.
הוא שוקל וחוזר איתי לחדר, ואז התחילה הרצאה של 20 דק' (!) על ניתוח שרוול. הוא נעמד, פתח את כפתורי חולצתו תוך שאמר "אני לא מטריד מינית" והראה לי את התפרים שלו, כהוכחה שגם הוא עשה או משהו כזה.
אמרתי לו שאני לא מעוניינת, אבל זה פחות שינה לו.
הוא המשיך לומר לי שאני בחורה צעירה, ושכדאי לי לעשות את זה עכשיו כי עוד 10 שנים אני אזכר ברופא שהציע לי ואתחרט. הוא אמר "את רואה את זה?" והצביע על הכוס על שולחנו, "זה האוכל שלי". אמרתי לו "מים? זו התזונה שאתה ממליץ לי?" אז הוא אמר "לא, זה מרק". אני לא מבינה, הוא התרברב על זה שהוא לא אוכל?
הוא המשיך והמשיך, ואני כמעט מתעלפת עוד רגע, חולה מאד וחלשה.
הוא שאל אותי "זה לא מפריע לך?" אז אמרתי לו שלא, שאני בסדר. הוא התפלא ואמר "אבל לא מפריע לך שאת לא יכולה לרוץ? שקשה לך? שאת לא מצליחה בדיאטות?" אמרתי לו שלא, שאני דווקא כן יכולה לרוץ, ושאני לא מנסה לעשות דיאטות.
בקיצור, הרגשתי מושפלת.
איך זה יכול להיות שדווקא רופאים הם אנשי מקצוע כל כך לא רגישים? ומילא לקרא לי שמנה, לזה אני רגילה מרופאים, אבל לטחון לי במוח על ניתוח שרוול כשאני באה חולה נורא??
לבריאות .