שלום.
אני תלמידת תיכון בי"ב, בקרוב אהיה בת 18. לפני הכל אני רוצה לציין שהחיים שלי טובים. התברכתי בהורים מדהימים, יש לי הרבה חברים טובים, ואני נמצאת במערכת יחסים חמה ותומכת. הבעיה שלי טמונה בתחום של מוטיבציה, יעילות, תפקוד בלימודים והתמודדות עם כשלונות. אני לא מצליחה להזיז את עצמי לעשות שום דבר. אני לא מצליחה ללמוד. עצם הישיבה והריכוז ולהביא את עצמי למצב שבו אני פותחת מחברת- בלתי אפשרי בשבילי לאחרונה. אני לא נכנסת למבחנים יותר. כשאני יושבת בשיעורים אני בדרך כלל קוראת ספר במקום להקשיב. מאז החטיבה יש לי הרגל תבוסתני. אם אני לא מאמינה שאני מסוגלת להוציא לפחות 80 במבחנים- אני לא אעשה אותם בכלל. אני אעדיף להצדיק 0 בעובדה שלא למדתי, מאשר לספוג ציון 60 אחרי שעבדתי קשה ולמדתי וניסיתי. מתמטיקה הפסקתי ללמוד לחלוטין בכיתה ט'- כך שבגרות אני לא אקבל. אני תלמידת מגמת אומנות, והשנה הציון הסופי שלי תלוי בתערוכה שעלי להגיש. אני לא מצליחה לגרום לעצמי לצייר. (וציור נחשב בגדר תחביב ומשהו שאני נהנית לעשות) קשה לי להזיז את עצמי לאימוני ספורט, ואני מרגישה שאני אוכלת בלי שליטה והורסת לחלוטין מצב גופני שעבדתי מאוד קשה כדי להשיג. (הייתי נערה שמנה עד לפני 3 שנים) אני מרגישה בכאוס מוחלט, כאילו אני מסתחררת בלי שליטה ואין לי כוחות לאזן את עצמי. אני מרגישה אשמה כל הזמן, במיוחד כלפי ההורים שנתנו לי הכל ובתמורה רק מבקשים שאעשה את המוטל עלי כתלמידה. אני מפוחדת מאוד בכל הקשור לעתיד שלי. אני מרגישה כאילו אני הורסת לעצמי כל סיכוי לחיים טובים, עבודה טובה, תפקיד מוצלח בצבא. והכי קשה לי- להרגיש כמו כישלון חסר תקנה. אני מקווה שזה אכן המקום המתאים, אם לא אשמח להפניה מתאימה יותר. כך או כך- נחמד לפחות לנסח את זה בכתב ולהוציא את זה קצת מהראש.
תודה
אני תלמידת תיכון בי"ב, בקרוב אהיה בת 18. לפני הכל אני רוצה לציין שהחיים שלי טובים. התברכתי בהורים מדהימים, יש לי הרבה חברים טובים, ואני נמצאת במערכת יחסים חמה ותומכת. הבעיה שלי טמונה בתחום של מוטיבציה, יעילות, תפקוד בלימודים והתמודדות עם כשלונות. אני לא מצליחה להזיז את עצמי לעשות שום דבר. אני לא מצליחה ללמוד. עצם הישיבה והריכוז ולהביא את עצמי למצב שבו אני פותחת מחברת- בלתי אפשרי בשבילי לאחרונה. אני לא נכנסת למבחנים יותר. כשאני יושבת בשיעורים אני בדרך כלל קוראת ספר במקום להקשיב. מאז החטיבה יש לי הרגל תבוסתני. אם אני לא מאמינה שאני מסוגלת להוציא לפחות 80 במבחנים- אני לא אעשה אותם בכלל. אני אעדיף להצדיק 0 בעובדה שלא למדתי, מאשר לספוג ציון 60 אחרי שעבדתי קשה ולמדתי וניסיתי. מתמטיקה הפסקתי ללמוד לחלוטין בכיתה ט'- כך שבגרות אני לא אקבל. אני תלמידת מגמת אומנות, והשנה הציון הסופי שלי תלוי בתערוכה שעלי להגיש. אני לא מצליחה לגרום לעצמי לצייר. (וציור נחשב בגדר תחביב ומשהו שאני נהנית לעשות) קשה לי להזיז את עצמי לאימוני ספורט, ואני מרגישה שאני אוכלת בלי שליטה והורסת לחלוטין מצב גופני שעבדתי מאוד קשה כדי להשיג. (הייתי נערה שמנה עד לפני 3 שנים) אני מרגישה בכאוס מוחלט, כאילו אני מסתחררת בלי שליטה ואין לי כוחות לאזן את עצמי. אני מרגישה אשמה כל הזמן, במיוחד כלפי ההורים שנתנו לי הכל ובתמורה רק מבקשים שאעשה את המוטל עלי כתלמידה. אני מפוחדת מאוד בכל הקשור לעתיד שלי. אני מרגישה כאילו אני הורסת לעצמי כל סיכוי לחיים טובים, עבודה טובה, תפקיד מוצלח בצבא. והכי קשה לי- להרגיש כמו כישלון חסר תקנה. אני מקווה שזה אכן המקום המתאים, אם לא אשמח להפניה מתאימה יותר. כך או כך- נחמד לפחות לנסח את זה בכתב ולהוציא את זה קצת מהראש.