ilovemyself79
New member
שלום
אני בסערת רגשות ולא יודעת מה הטריגר שגרם לזה. אולי מיאוס מלסחוב אשמה אולי נמאס לי לברוח מעצמי . לפני כמה שנים פירקתי משפחה של מישהי שראתה בי חברה, לא רציתי לקחת בזה חלק(כפו עלי) אבל היה לי חלק פגעתי ערערתי אמון חטאתי ביוהרה בשפיטה. ומאז כל יום אני חיה את הרגשות הרעים האלה את התחושה שאני גרמתי למישהו רע, הבטן מתהפכת לי כל פעם במיוחד כשקורים לי דברים טובים. אני מרגישה שהגוף שלי הזדקן ב20 שנה מאז. בלי קשר לסיטואציה לא הייתי אשפית בלנהל את החיים שלי והיתי מומחית בלברוח ומה שעשיתי גרם לי עוד יותר לרצות להתנתק מהעולם. כל העקרונות שהאמנתי בהם הרגשתי שבגדו בי. היא אמרה שהיא רואה בי בתור הגורם העיקרי לפירוק משפחתה, שאני מקנאה בה, שהכיעור ממני והלאה ושהיא מצטערת על המילים הפוגעות אבל פגעתי בה יותר ואין חטא יותר גדול מפירוק משפחה. שהיא ראתה בי אחות והכאבתי לה במקום הכי קשה. אני שאמת היא מעלה בשבילי- איזה ערך כשהיא גורמת כאב לאדם אחר? כל ההצדקות האלה "רצית לטובת הילד" או "לא היתה לך ברירה" "כפו עלייך" "מבחינה מוסרית היית חייבת לעצמך" אפסיות. אני מאומנת אצל מאמנת אישית מקסימה שעוזרת לי בשאר התחומים אבל בתחום הזה זה כמו כוסות רוח למת. מעבר לכך שפגעתי בה פגעתי גם בעצמי, אני לא מסוגלת להיקשר לאנשים אני פראנואידית ומפחדת שמנסים להתנקם בי,השעות שינה והתזונה שלי מאוד לא יציבים וזה גורם לעליות וירידות חדות במצב רוח, זה בא על חשבון העבודה, הלימודים, הדימוי העצמי, קשרים, בא על חשבוני בא על חשבון שמחת החיים שלי. אני מרגישה לבד בזה ואני רוצה להתמודד ולא לברוח. לא להיות האדם החלש שהייתי, יכלתי להיות יותר אסרטיבית ולעמוד לצד חברה שלי(לשעבר), יכלתי פשוט לא לשתף , יכלתי לדבר אבל לא דיברתי היום אני יכולה להבין כמה הרסני יכול להיות חוסר מעשה. כמה "לא" ו"כן" הם מילים כ"כ משמעותיות. כמה מילים בכלל הם משמעותיות וחורצות גורל. ניסיתי לחשוב על דרכים שיעזרו לי לפתור את זה( מכתב שלא נשלח, רעיון שעלה ולא התממש עוד-התנדבות במרכז לנשים חד הוריות שנגמלות מסמים) אבל זה כ"כ יומרני לחשוב שמשהו ימחוק את זה.. יחד עם זאת גם פושעים מרצים את זמן המאסר שלהם כעבור זמן מסוים.. אז למה אני לא ריציתי בעיני? פשוט בא לי להגיד כוסאמק על הכל.
אני בסערת רגשות ולא יודעת מה הטריגר שגרם לזה. אולי מיאוס מלסחוב אשמה אולי נמאס לי לברוח מעצמי . לפני כמה שנים פירקתי משפחה של מישהי שראתה בי חברה, לא רציתי לקחת בזה חלק(כפו עלי) אבל היה לי חלק פגעתי ערערתי אמון חטאתי ביוהרה בשפיטה. ומאז כל יום אני חיה את הרגשות הרעים האלה את התחושה שאני גרמתי למישהו רע, הבטן מתהפכת לי כל פעם במיוחד כשקורים לי דברים טובים. אני מרגישה שהגוף שלי הזדקן ב20 שנה מאז. בלי קשר לסיטואציה לא הייתי אשפית בלנהל את החיים שלי והיתי מומחית בלברוח ומה שעשיתי גרם לי עוד יותר לרצות להתנתק מהעולם. כל העקרונות שהאמנתי בהם הרגשתי שבגדו בי. היא אמרה שהיא רואה בי בתור הגורם העיקרי לפירוק משפחתה, שאני מקנאה בה, שהכיעור ממני והלאה ושהיא מצטערת על המילים הפוגעות אבל פגעתי בה יותר ואין חטא יותר גדול מפירוק משפחה. שהיא ראתה בי אחות והכאבתי לה במקום הכי קשה. אני שאמת היא מעלה בשבילי- איזה ערך כשהיא גורמת כאב לאדם אחר? כל ההצדקות האלה "רצית לטובת הילד" או "לא היתה לך ברירה" "כפו עלייך" "מבחינה מוסרית היית חייבת לעצמך" אפסיות. אני מאומנת אצל מאמנת אישית מקסימה שעוזרת לי בשאר התחומים אבל בתחום הזה זה כמו כוסות רוח למת. מעבר לכך שפגעתי בה פגעתי גם בעצמי, אני לא מסוגלת להיקשר לאנשים אני פראנואידית ומפחדת שמנסים להתנקם בי,השעות שינה והתזונה שלי מאוד לא יציבים וזה גורם לעליות וירידות חדות במצב רוח, זה בא על חשבון העבודה, הלימודים, הדימוי העצמי, קשרים, בא על חשבוני בא על חשבון שמחת החיים שלי. אני מרגישה לבד בזה ואני רוצה להתמודד ולא לברוח. לא להיות האדם החלש שהייתי, יכלתי להיות יותר אסרטיבית ולעמוד לצד חברה שלי(לשעבר), יכלתי פשוט לא לשתף , יכלתי לדבר אבל לא דיברתי היום אני יכולה להבין כמה הרסני יכול להיות חוסר מעשה. כמה "לא" ו"כן" הם מילים כ"כ משמעותיות. כמה מילים בכלל הם משמעותיות וחורצות גורל. ניסיתי לחשוב על דרכים שיעזרו לי לפתור את זה( מכתב שלא נשלח, רעיון שעלה ולא התממש עוד-התנדבות במרכז לנשים חד הוריות שנגמלות מסמים) אבל זה כ"כ יומרני לחשוב שמשהו ימחוק את זה.. יחד עם זאת גם פושעים מרצים את זמן המאסר שלהם כעבור זמן מסוים.. אז למה אני לא ריציתי בעיני? פשוט בא לי להגיד כוסאמק על הכל.
