שלום

[בסוף זורמים]

שלום

שלום לכולם. נתקלתי בפורום ונזכרתי שלפני שנים הייתי קורא את כל ההודעות פה דרך הסלולרי. נוסטלגיה... היום אני כבר לא דתי. ואחרי כמה שנים שלא עניין אותי נושא הדת בכלל. פתאום כבר שבוע אני חושב על הנושא. אעלה את הרהורי לפניכם ואם זה לא מעניין אותכם פשוט אל תגיבו... מאז שיצאתי (אגב בתהליך מאוד מעניין ביחד עם אשתי והילדים) מצבי הרוח שלי נוטים להתבאסות כללית. עד לרמה שמציקה לסביבה. התאוריה שלי (מהשבוע האחרון) היא שמאז שנולדתי חינכו אותי שמי שלא מאמין רע לו קשה לו ואין לו טעם בחיים. והיום שאין לי אמונה אכן רע לי. השאלה היא האם אכן הם צודקים - הפתרון הוא אמונה, ואם כן האם אחרי שהיא אבדה יש סיכוי למצוא אותה? האם החינוך הזה אצלי ספציפית יצר את המשוואה הזאת אצלי? האם מישהו נתקל בהרהורים כאלו? או שזה עוד סוג של חרטא שנשאר לי מה"לימוד" למצוא סברות מוקרצות לכל שטות? האמת היא שאני שואל את עצמי אם באמת רע לי או שאני מבואס סתם. אם זה משנה משהו. בכל מקרה וואלה כיף לראות שאתם חיים ופעילים, תהנו! שבת שלום