שלום

[22Girl]

שלום

אני פונה לכאן כי אני מרגישה חוסר אונים להסתדר עם עצמי. נורא קשה לי להיות עם עצמי לבד כי אני מרגישה שכל הזמן אני רק צופה על עצמי מהצד ושופטת את עצמי על כל מעשה שאני עושה. אני לא יכולה לשבת בבית בלי לחשוב איך אני נראית מהצד, אם אני מטופחת, יפה, ואם אני מתנהגת כמו האדם שאני רוצה להיות (צופה בתוכניות ה"נכונות" בטלויזיה, שומעת מוזיקה "נכונה" וכו') בקיצור, מלחיצה את עצמי לחלוטין. אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מתקשרת לחברות רק כדי לא להיות לבד, וחוששת מהרגע שאני אחזור מהעבודה הבייתה ואצטרך להיות לבד ולהרגיש עצב עצום. גם כשאני יוצאת לרחוב והולכת אני מייד ממוקדת באיך אנשים מסתכלים עליי ומה הם חושבים, נורא קשה לי להתמקד בחויה שלי של הליכה פשוטה ברחוב. אני כל הזמן בלחצים. וזה גורם לי לכאב ועצב כי אני אף פעם לא עומדת בציפיות של עצמי. הראש שלי אף פעם לא נח. וזה כמובן גורם לי גם להמון חוסר ביטחון בקרבת בנים וגם חברות. איך מפסיקים את הרעש הזה בתוך הראש והשיפוט העצמי הזה? יש לכם עצה?

 

[Bakbook1]

חשבת על ספורט?

יוגה/מדיטציה גם יכולה לעזור...

 

[22Girl]

אני עושה מדיטציה מגיל 12 בערך...

התחלתי מוקדם, ונורא נורא קשה לי לעשות, נורא קשה לי לעצור שנייה ולהתרכז. וזה עדיין לא עוזר. גם יוגה עשיתי כמה שנים טובות. ואני גם רוקדת. אז לפעמים הריקוד משחרר אותי מזה קצת, אבל רק קצת.

 

[גרא.]

22Girl,כשלא מצליחים להתמודד לבד עם רגשות

ומחשבות,כדאי לפנות לעזרה לאיש מקצוע.פסיכיאטרר או פסיכולוג.את יכולה להגיע למקצוענים האלה דרך קופ"ח שלך.

 

[22Girl]

האמת...

שאני כבר בטיפול, והוא קצת עוזר לי, אבל עדיין נורא קשה לי בחיי היומיום. זה כאילו המוח שלי לא נותן לי מנוחה. ואני צריכה להתמודד איתו לבד. הפסיכולוגית שלי לא מזמן הציעה לי תרופות, ואני שוקלת אם זה נכון להתחיל עם תרופות. זה קצת מפחיד אותיי. אתם ממליצים על תרופות או שלא? *יש לציין שרק אחרי תקופה מסויימת היא הציע ה לי תרופות, ובד"כ היא מסתייגת מתרופות אבל היא חשבה שאולי כדאי לי לנסות לעשות אבחון מתאים לתרופות. מה דעתכם?

 

[גרא.]

22Girl,מקובל לעיתים טיפול משולב פסיכולוגי

תרופתי.וז כנראה בבסיס ההמלצה של הפסיכולוגית שלך.ההחלטה אם להשתמש בתרופות היא כמובן שלך,אבל כדאי בכל מקרה,שתפגשי עם פסיכיאטר,בכדי להעריך אם אכן תרופות יעזרו לך,ואיזה.

 

[קתרזיס]

תני לי לנחש

גדלת בבית שבו כל הזמן הייתה ביקורת עלייך ועל איך את חיה, חושבת, פועלת, וכו. הבעיה היא שגם כשאנחנו יוצאים מהבית, אנחנו ממשיכים את תפקיד ההורים במוחנו. אצלנו כשהחדר שלי היה מבולגן, אמא שלי הייתה עומדת בפתח עם פרצוף מפחיד ואומרת "אני לא זזה עד שאת לא מסדרת את החדר - עכשיו תקומי לסדר". נראה לך שזה היה גורם לי לקום בכיף? הייתי מרגישה מאובנת מרוב שהרגשתי שמכריחים אותי, סידרתי כי אחרת הייתי חוטפת מכות, אבל עד היום אני שונאת לסדר... שונאת ברמה של לקפוא במקום אם מישהו מבקש ממני לסדר משהו וזה מזכיר לי את הסיטאציות ההן. בקיצור - אנחנו חיים את הילדות שלנו ביום יום - וכשההורים לוחצים מדי, הילדים מאבדים בטחון, כבר לא יודעים אם מה שהם חושבים, עושים, רוצים או אוהבים זה בסדר... יש כל הזמן מסר סמוי שהילד לא בסדר - אז מסתכלים החוצה ומנסים לבדוק מה צריך להיות. איך צריך להתנהג, אילו תכניות צריך לאהוב, ובאופן כללי מנסים להוכיח שאנחנו בסדר - כי בפנים אנחנו מאמינים להורים שלנו שאנחנו לא אבל מפחדים שאחרים יגלו את זה - הפחד הזה אומר לנו שאם ידעו את האמת המרה עלינו, לא ירצו אותנו ואנחנו נמות. (מדובר בתת מודע כן?) בקיצור, זה גורם לנו להמון מאמץ ליצור תדמית שהיא לא אנחנו כדי שלא ידעו מה אנחנו באמת (כמובן שזו אשליה של המערכת, כי את במהות שלך נהדרת וטובה והתכניות שמעניינות אותך הן מספיק טובות ולו בגלל שאת בחרת בהן, וכל ההחלטות שלך לגיטימיות וכו, אבל ההרגשה שלך היא שזה לא מספיק טוב). אני זוכרת תקופה בחיי שבה נהגתי ברכב וכל הזמן הייתי עסוקה בלחשוב מה חושבים עלי הנהגים האחרים - שתביני שאלו אנשים בלי פנים, בלי אישיות בלי כלום. כל מה שאני רואה זה אאודי לפני וסובארו מאחורי ועדיין מעניין אותי מה הם חושבים עלי, על הנהיגה שלי, האם הם חושבים שאני חכמה? שאני יודעת לנהוג טוב? משום מה באותה התקופה לא חשבתי מה אני חושבת עליהם. כאילו שהמחשבות שלי פחות חשובות משלהם - וזה בדיוק מה שקורה אצלך. את מחשיבה את האחרים יותר ממך... ייקח לך זמן להבין (וכנראה גם תצטרכי להתקל באנשים הנכונים ובחומר הנכון) שכל מה שאת מרגישה, חושבת, ורוצה הוא לגיטימי לפחות כמו מה שאחרים... אם מישהו ניגש אלייך ברחוב ואומר לך מפגרת - במצבך הנוכחי את תרגישי שהוא גדול ממך, ומקטין אותך. במצב האידאלי, את תרגישי שהוא דפוק בשכל ואין לזה שום קשר אלייך. זו דעתו המעוותת וזה לא אומר עלייך כלום. בקיצור מפסיקים את הרעש הזה במתן יותר לגיטימציה לעצמך. את שווה ויש לך ערך שלא ניתן לערעור מהרגע שנולדת... תתחילי לחשוב ולהרהר בזה..

 

[22Girl]

קודם כל...

תודה רבה על התגובה המפורטת. האמת שמה שאת מתארת קשור אליי באישזהו אופן אבל מכיוון קצת יותר מסובך. דדוקא ההורים שלי לא לחצו עליי כל כך ולא הציבו לי גבולות בכלל, הם לא התעקשו שאני אסדר ולא ירדו עליי או הכריחו אותי לעשות דברים באיזשהו אופן. אבל - ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל צעיר (4 וחצי בערך), ומאז אני חושבת שניסיתי לעמוד בציפיות שלהם כל הזמן כדי שיאהבו אותי וניסיתי להיות מושלמת. אם אבא שלי למשל היה כל הזמן אומר לי שאני יפה ומיוחדת וחכמה, אז החשבתי את התכונות האלה מאוד וניסיתי לעמוד בציפיות שלו כל יום, כי רק ככה חשבתי שהוא יאהב אותי. אם אמא שלי החשיבה אינטיליגנטיות וקריאת ספרים ואהבה לאומנות בתור ערכים חשובים מאוד אז הייתי הילדה הקטנה, החכמה, האומנותית והאינטילגנטית שמציירת ותמיד חביבה מנומסת לכולם. פשוט הדחקתי כל דבר שאהבתי כי פחדתי שהם לא יאהבו אותי. וזה כמובן השליך לכל מערכות היחסים שלי בהמשך - עם חברות ובבית הספר, הביטחון העצמי שלי היה על הפנים. כלפיי חוץ הראיתי דמות של בחורה חברותית, יפה, חכמה, מוכשרת ושמחה - אבל בפנים הכל היה עכור ושחור והנפש שלי בכתה כי לא נתתי לה לצאת באמת. פחדתי ללבוש ולהגיד שאני אוהבת ורוד כי יפסיקו לאהוב אותי, פחדתי להתמודד עם חוסר הסכמה מכיוון ההורים שלי מתוך הפחד שהם יפסיקו לאהוב אותי. וגם היום אם אני לא עומדת בסטנדרטים שלי.... אני בוכה ומתאכזבת. והכי חשוב, שאני לא מרגישה שאני עושה את זה בשביל עצמי, אלא מתוך איזה כורח, כאילו הכריחו אותי להיות ממש טובה בלימודים. אני רודפת אחרי השלמות ולא ברור לי בכלל למה. זה לא כי אני רוצה. זה מין משהו אובססיבי שקשה להפסיק. את ממש צודקת בקטע שאני משיחבה את המחשבות של אחרים יותר משלי, ועצוב לי וחבל לי על עצמי. אני מרגישה שאני מחבלת לעצמי בכיף של הנשמה שלי. ואני מרגישה אבודה מאוד. כאילו אין לי לאן לפנות, כי האדם שמטיל עליי פחד וטרור וצועק עליי יותר מכולם - הוא אני בעצמי. היום ניסיתי קצת לראות את הדברים מהכייוון שלי ולא איך אני נראית מהצד לאנשים, והאמת שזה היה מאוד קשה - כאילו הייתי צריכה לעבור מין מסך ערפל כזה רק כדי להגיע למה אני בעצמי חושבת כרגע, ולא איך אני נראית מהצד. זה כל כך מתסכל שהאוייב הכי גדול שלך הוא בעצם אתה!!!!!! הלפ מי....

 

[קתרזיס]

מאד מבינה אותך

בקשר למסך הערפל. גם אני בת להורים גרושים (מגיל צעיר מאד) וייתכן שהצורך בלזכות באהבת הורייך כמו שתיארת אותו מופיע גם אצלי רק שייחסתי אותו למשהו אחר. בכל מקרה, לא משנה מה הסיבה... משנה שהיום, בגלל מה שהיה בעבר ובגלל איך שהתגלגלו חייך את עדיין ממשיכה את אותה תבנית. לרוץ למצוא חן, לשכנע שאת שווה, ראויה וכו. גם אם תחזרי ותאמרי לעצמך שהערך שלך מוחלט ומשמעותי, יש בך חלק שלא מאמין לזה ואומר לך שבלי אישור של אחרים את לא יכולה להתקיים או לא ראוייה וכו... כרגע החלק הזה משכנע אותך ולכן את מבצעת מה שהוא ממליץ לך. אבל לאט לאט תוכלי לראות שזו רק תבנית חשיבה שאימצת באופן מלאכותי, היא לא חלק ממך. ואז תוכלי לוותר עליה בלי לוותר על עצמך... לצורך כך יש צורך בהבנה עמוקה יותר של מהותך שהיא טובה וראויה ושווה, והבנה של העומס שמשפיע עלייך - וקבלה שזה המצב כרגע, זה העומס שמשכנע אותך והוא רק חלק קטן במערכת. אני לא רוצה להשמע כמו מסיונרית אבל אני בטוחה שהחומר של ימימה יעזור לך... את מוזמנת להכנס לקומונה שמפורסמת בחתימה שלי ואפילו רק לקרוא שיעורים והבנות שאנשים כותבים. לפעמים זה לבד מעודד ומעורר לחשיבה נכונה יותר על עצמך... שלא תחשבי שיש לי איזה אינטרס בזה. אני גרה בחו"ל, לא מלמדת את החומר, והאמת בקושי נכנסת לקומונה מאז שילדתי. פשוט למדתי אותו במשך שנתיים ומשהו וראיתי בהתפעלות שינוי מהותי שממשיך עד היום (אם כי פחות עכשיו כי אני לא ממש חוזרת על החומר).