שלום

renana02

New member
שלום

שמי רננה ואני יתומה טרייה :) מצחיק לי להגיד את זה. אבי מת לפני שלושה שבועות ממוות מוחי דום לב ואי ספיקת ריאות, השורה התחתונה מוות מוחי. הכל התחיל במוצאי שבת, הוא התמוטט אחרי טיול ג'פים ים חברים בנהריה. יום ראשון הוא עוד הגיב הוא לא היה ער אבל הוא זז מתוך שינה. ביום שני כבר ראינו צמח, החום היה כבוה הדופק השתולל, ואחרי סיטי אמרו לנו שגזע המוח מת, בתור אחת שלמדה את זה ברוב טיפשותי אני עוד שואלת אם יש צפי שהוא יקום, למזלי יצא לי להיפרד ממנו לדבר אליו ולהגיד לו כל מה שהיה לי על הלב. בקיצור יום שלישי ניתקנו את המכשירים. אני בת 28 נשואה אם לבן בן שנה, אני עצובה על כך שהבן שלי לא יזכה להכיר את הסבא שלו. הוא היה כל כך מדהים סבא נפלא עשה כמה שהיה ניתן הכל לנכד שלו. הרגשות שלי נעים מכעס נוראי לעצב לעצבים שהם פשוט לא מוסברים אני יכולה להתעצבן מדבר הכי קטן וממש לריב עם הבן זוג שלי. אם כבר מדברים עליו, אין לי מילים אני מאחלת לכל אחת בעל כזה, אני פשוט מרגישה שהוא לא מבין אותי מצד אחד, אבל מוכן לקבל את כל השטויות שלי בהבנה מוחלטת. אני עברתי לפני חודש דירה ואבא שלי עזר לבעלי לעשות שיפוצים וזה הכי הורג אותי כל פינה פה בבית מזכירה לי אותו. אני מורה לספור בבית ספר יסודי, והילדים גורמים לי באמת אושר, אני מוצאת את עצמי צוחקת ומאושרת, ואז חושבת האם זה במקום, האם זה בסדר שאני צוחקת איתם. אז אני נזכרת שהחיים יותר חזקים מהכל ואין כמו שיגרה במיוחד שמשהו כזה קורה. הכי קשה לי זה היחס שאני מרגישה לא בשליטתי כלפי בעלי ובכלל על זה שאני מתעצבנת כל כך בקלות ומגיעה עד דמעות זה פשוט קשה לי גם נפשית לי עצמי. זהו אני חושבת שלדבר על דברים מאוד עוזר אני שמחה שמצאתי מקום שאני אוכל לכתוב הכל ויבינו אותי, מי שלא עבר חוויה כזאת לא יכול להבין אותי. תודה רננה
 

natalieov

New member
היי רננה... ברוכה הבאה...

כל המקרה שלך באמת כ"כ טרי ואני ממש שמחה שמצאת אותנו כבר בתחילת הדרך... אני בטוחה שתוכלי למצוא את מקומך כאן ולכתוב כל אשר על ליבך... קראתי את מה שכתבת ורציתי להגיד... שזה בסדר לבכות ולריב ובמיוחד לצחוק... זאת תקופה קשה ואף אחד לא לימד אותנו לחיות עם הכאב והאובדן הזה... ולאף אחד גם אין זכות לשפוט אותנו על שום התנהגות... אם טוב לך להיות עם הילדים שאת מלמדת והם גורמים לך אושר וצחוק אז למה לא? זה לא שלא כואב לך על אבא... אבל חייבים להמשיך, החיים לא נותנים לנו לשקוע ולעצור... אי אפשר לא לקום בבוקר ולהמשיך לישון אחרת ניפול... טוב שיש לך את בעלך שמחזק אותך זה כבר חצי מההתמודדות שאת לא לבד... אבא שלי נפטר לפני 7 שנים כשהייתי בת 13 וחצי, היום אני בת 21 כבר בצבא (בקבע) והוא חסר עדיין... בכל דבר, הוא לא היה ברגעים המשמעותיים בחיים שלי... בגיוס, בקבלת דרגות, והוא לא רואה אותי עכשיו בתפקיד... והרבה פעמיים אני שואלת את עצמי... זה בסדר שאני ממשיכה ככה? ומצליחה ומתקדמת? ואת האמת שעדיין אין לי מושג איך הצלחתי להמשיך הלאה בלי אבא... אני עדיין כואבת עליו, בוכה ומתגעגעת... אבל יש לי זיכרונות טובים ממנו... והוא מלווה אותי... ושומר עליי... ואני מצליחה בזכותו כי הוא מכוון אותי... ולנו יש מלאך ששומר עלינו מלמעלה ככה שאני גם לא מפחדת מכלום... מקווה שהצלחתי לחזק אותך מעט... תמשיכי לכתוב... וותחזקי נטלי.
 

A GIFT OF LOVE

New member
../images/Emo42.gif

קודם כל ברוכה הבאה! אני שמחה שמצאת אותנו, מקווה שיהיה לך נעים ונוח לשתף כאן.
את יודעת, בכל מצב בחיים יש נקודות של אור. לא תמיד אנחנו מצליחים לראות אותם, לא תמיד אנחנו מחזיקים בידנו אור ואש ומצליחים את החושך לגרש. לדעתי, מקסים שאת מוצאת נקודות אור בחיים שלך. אם זה הילדים בכיתתך שנותנים לך סיפוק וצחוק, אם זה הילד שלך שנותן לך נחת [עם כל הכאב שהוא לא יכיר את סבו] ואם זה כל דבר אחר. אני בטוחה שהדירה החדשה מעלה אותו ומכאיבה ובכל זאת, אם תסתכלי על זה בנקודת מבט של אור תחשבי על זה שזאת בעצם מתנה שהוא העניק לכם לפני מותו, מתנה שמכילה אותו.
חג מלא באור יקירתי.
 
היי רננה

מצטערת לשמוע על אביך. אני כמעט בגילך,ואבא שלי נפטר לפני שנה ושלושה חודשים ממחלה נוראית ארוכה ומקוללת. רציתי רק להגיד לך שאין חוקים. פשוט אין חוקים. אני טסתי כחודש אחרי שאבא שלי נפטר לטיול במזרח. ורקדתי ושרתי ועשיתי מלא יוגה ומדיטציה ודיברתי עם אנשים וראיתי עולם. ויש כאלו שיגידו שזה לא בסדר. אז???? הרי החיים שלי התמוטטו כשזה קרה, זה כן בסדר? מי קובע מה לגיטימי ומה לא? יש בכלל קביעה כזו? גם אני עובדת עם ילדים-קצת יותר גדולים משלך (נוער),ואני יכולה להגיד, שבניגוד לעבר שהייתי ה"פלפל" שעובד מליון עבודות ועוד יש לו כוח, עכשיו אני די באפיסת כוחות. אפילו חשבתי לעזוב-אבל אני לא רוצה לעשות להם את זה באמצע שנה-בטח שלא כשאני כל כך מוערכת,והילדים כל כך אוהבים אותי. אם זה מה שנותן לך כוח,אז אין בזה רע. אני בטוחה שאי שם בשמיים,אביך רק יכול להיות גאה בך שאת ממשיכה הלאה בחיים. אני עברתי לדירה שכורה לפני חודש וקצת,זו הפעם הראשונה שאני עוברת דירה בלי אבא-בעבר כשלמדתי באוניברסיטה אז כל שנה בערך עברתי דירה, ותמיד זה היה זמן איכות שלנו ביחד-גם כשגרתי עם בן זוג הוא עשה המון.והפעם, אמנם כולם עזרו אבל הייתי כל כך לבד. היה לי כל כך קשה. ממש מצאתי את עצמי פורקת ארגזים פה בסלון ובוכה בלי סוף.... בוכה על ימים עברו שלא יהיו יותר. אני יכולה לדמיין את הבדיחות שלו עם המובילים, את ההערות הציניות שלו על השטויות שלי, את ה"בלבוסטיות" שלו בלארגן את הכל פה, את הקריזה שהוא חוטף בשעה 5 אחה"צ כשעד אז לא עשינו הפסקת אוכל, ואז אני נשברת ולוקחת אותו לחטוף איזה פיצה בין לבין. אוף, זה כל כך עצוב, כל כך מייאש לדעת שזה לא יקרה יותר. כל כך מבינה אותך,כשאת אומרת שהכל מזכיר לך אותו-זה מטורף,זה קשה,זה אמיתי. לצערנו זו המציאות...חיים בלעדיהם. תהיי חזקה מותק,ותרשי לעצמך-זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך מהלב.
 
שלום

ברוכה הבאה לפורומו החם
?
?
? הצטערתי לשמוע את סיפורך. אובדן הורה זה דבר קשה ומי כמונו יודעים זאת... שולח המון
ים. מוזמנת להמשיך לכתוב כאן לשתף ולהשתתף בטוב וברע
. שהות נעימה.
 

yaeli20

New member
ברוכה הבאה ../images/Emo201.gif

הדברים שאת מספרת מובנים לחלוטין וטבעיים לחלוטין. השילוב הזה של כעס ועצב מצד אחד וצחוק ואושר מצד שני הם חלק בלתי נפרד מתהליכי האבל והחזרה לחיים. המוות של אביך טרי כל כך ויש לך עוד דרך ארוכה לעבור, אך נשמע שאת נמצאת בסביבה חיובית תמוכת ואוהבת וזה בסופו של דבר מה שהכי חשוב. אומנם הבן שלך לא יכיר את אביך באופן אישי אך את יכולה (ובעלך מההכרות שלו) לספר לבנך כשיגדל על הסבא הנפלא שהיה לו וכמה שהוא אהב אותו. אישית שמחתי מאוד לשמוע שלפחות אביך זכה להכיר את הנכד שלו לפני שנפטר. את מוזמנת להמשיך לכתוב, לקרוא, לתמוך וכמובן להיתמך. בינתיים קבלי חיבוק חזזקקק חזקקק
 
למעלה