שלום...

[בייגלה עם מלח]

שלום...

האמת היא שממש שמחתי לגלות את הפורום הזה, סוף סוף אנשים שיכולים להזדהות. איבדתי את אבא שלי לפני מספר שבועות, זה היה מאוד פתאומי, הוא היה בריא לחלוטין וההלם היה גדול עבור כולנו. התהליך הזה של האבל נראה לי תלוש מהמציאות, מה פתאום להתאבל על אבא שלי? מה זאת אומרת שלא אפגוש אותו יותר? אני לא מוכנה עדיין להפרד, בטח שלא בשלב הזה של חיי. אני מרגישה מאוד לבד, החברים שלי אכזבו אותי בענק, ציפיתי שיתקשרו כל יום, שיהיו איתי כל דקה, אבל אפילו בזמן השבעה הם לא דאגו לי, מתקשרים פעם בשבוע כדי לסמן וי וממשיכים בחייהם. ניסיתי לחשוב, אולי לא התנהגתי בסדר כלפיהם, אולי הם כועסים, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון, אני חברה מאוד מסורה, כנראה תמימה מדי, וגדול עליהם לעזור לי כרגע, כי דברים חשובים יותר מתחוללים בחייהם, קיץ עכשיו, והים נראה כאופציה עדיפה על פני. ושלא תחשבו- אני חזקה מאוד- אני מדברת על הנושא של מות אבי בפתיחות וסה"כ ממשיכה בחיי, ואני לא יוצרת אוירה דכאונית סביבי מאז שאבי נפטר. עם זאת, חשוב לציין שחלק מהחברים הפתיעו, דווקא החברים הפחות קרובים הם אלה שעמדו לצידי. אני מרגישה שאני בצומת דרכים, הייתי שמחה לשמוע את החוויות שלכם, האם גם החברים שלכם איכזבו אתכם? איך ממשיכים הלאה? האם אתם מרגישים חלל גדול בכל יום שעובר? תודה ויום נעים

 

[yaeli20]

ברוכה הבאה לפורום ../images/Emo201.gif

מאוד הצטערתי לשמוע על מותו של אביך, כשאדם חולה במחלה סופנית עם כל הכאב שבדבר את עדיין יכולה לעשות לעצמך איזשהו סוג של הכנה, כשזה בא בפתאומיות הבום גדול פי כמה, לכן זה מרגיש כל כך לא במקום וכל כך תלוש מהמציאות. קחי את הזמן שלך לאט לאט כשהזמן יעבור הדברים יחזרו קצת יותר לשגרה והדברים יקבלו פרופורציות חדשות. לצערי אני לא יכולה להגיד לך שזה קל, או לתת לך רעיונות איך להתמודד עם זה, ההתמודדות זה דבר מאוד אישי, מה שאני כן אגיד לך זה קחי את הזמן! כמה שבועות זה כלום, הדבר הכי טבעי שאת יכולה לעשות עכשיו זה לקחת את הזמן להתמודד, להתאבל, לכעוס, לכאוב, זה הזמן שלך. חברים זה דבר מורכב, יש אימרה שאומרת שדווקא ברגעים הקשים ביותר שלנו אנחנו מגלים מי החברים האמיתיים שלנו, לצערי את עברת את זה על בשרך. אני לא יודעת מה הסיבות האמיתיות של החברים שלך ולמה הם החליטו לא לבוא, אני רוצה להאמין שזה היה מכוונה טובה, אולי הם פחדו להעמיס עליך, אולי הם רצו לתת למשפחה להיות ביחד בעצב שלהם והרגישו לא במקום לבוא. מצד שני אולי שווה לך לעשות חושבים עם עצמך ולבדוק האם אותם אנשים שחשבת שהם חברייך הטובים ביותר הם באמת כאלה.... אין ספק שזאת צומת דרכים בחייך גם בגלל גילך וגם בגלל החוויות שנאלצת לעבור. אני חושבת שאת חייבת לנצל את ההזדמנות שקיבלת עכשיו ועם כל הכאב שבדבר לעשות עם עצמך סוג של חשבון נפש לגבי העתיד האישי שלך ולגבי האנשים שילווה אותך בתהליך שתעברי בכדי להגיע לשם. בינתיים אני שולחת לך חיבוק חזקקק

את מוזמנת לקרוא, לכתוב, לתמוך וכמובן להתמך.

 

[yaeli20]

*שילוו

 

[morib17]

היי..ברוכה הבאה..../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

שבוע טוב!! קודם כל אני מצטערת לשמוע על אבא שלך.. אני מרגישה שמה שכתבת אני כתבתי..בדיוק כך גם היה אצלי..אחרי שאבא שלי נפטר(לפני חודש)הרגשתי שחברותיי קצת נעלמו ...גם עכשיו הם לא כ"כ מתקשרות ולא כ"כ מדברות ואם הן עושות את זה זה רק כדי לצאת ידי חובה.. אבל אז אחותי אמרה לי שאולי הן לא יודעות מה לומר איך להגיב,יכול להיות שזה נכון.. אבל אני עדיין מרגישה לבד.. למרות זאת יש לי חברה אחת הכי טובה שאיתי בקשר טוב קצת נפתחתי אליה.. ואיך אצלך?יש מישהי כזאת.? תרגישי בנוח לשתף!!

 

[אופטימית17]

ברוכה הבאה!

ברוכה הבאה ביגלה! אני גם שמחה שמצאת את הפורום הזה, אני גם גיליתי אותו לפני כשבועים וגיליתי שהוא ממש עוזר.. אז אני מקווה שתרגישי פה בבית ואת יכולה תמיד לכתוב כאן מה שאת מרגישה או דברים שקשה לך ואנחנו נשתדל לעזור וליעץ.. הצטערתי לשמוע על אבא שלך, זה באמת נורא לאבד בפתאומיות את אבא..אפשר לשאול ממה הוא נפטר ומתי? (את לא חיבת לענות אם זה קשה לך..) לגבי החברים- זה מוכר, צריך לנסות להבין אותם הרי הם לא יודעים איך להתמודד עם זה, הם מפחדים לדבר איתך כי הם לא יודעים איך תגיבי ואם זה יפגע בך.. בשעות האלה מתגלים מיהם החברים האמיתים-שלא עוזבים גם במצב שקשה לך, אלא להפך, הם עוזרים ותומכים..תנסי למצוא אותם, יכול להיות שהם מתבישים ממך אז תתחילי את לדבר איתם על זה ואז אולי יפלו המחיצות בינכם.. אבל קחי את הזמן, עוד מעט הכל יחזור לכמו שהוא היה לפני.. לפי ההודעה שכתבת אני מבינה שאת בן אדם מאוד חזק שלא נשבר בקלות! אשרייך! וחוץ מזה ממש שמחתי לשמוע שאת משתפת ופתוחה- זה דבר מאוד מאוד חשוב וזה טוב כי זה כל כך לא טוב לשמור דברים בבטן, אלא לשתף ולפרוק.. הלוואי עלי (ועל עוד הרבה אנשים כמוני) שהייתי פתוחה ומספרת בקלות על אמא שלי.. לפחות בקטע הזה- את מצליחה! מקוה שעזרתי קצת.. למרות שכתבתי קצת מבולבל ומבולגן.. את מוזמנת תמיד לכתוב כאן כל מיני דברים .. ואם את רוצה- את יכולה גם לכתוב לי דברים במסר.. שיהיה שבוע טוב!

 

[koopy]

אהלן!

קודם כל גם אני חדשה כאן ושמחתי מאוד לגלות שסוף סוף יש מישהו שמבין אותי... אני איבדתי את אמא שלי לפני 10 חודשים והייתי חזקה, חזקה מידיי!!! וממבט לאחור זה אולי הדבר העיקרי שגרם לחברים לא להבין שמתחת לכל ההצגות מססתר בנאדם שאיבד את כל היציבות והביטחון שלו בחיים- נסי לחשוב על זה אולי את משדרת חוזק וזה מה שגורם להם לחשוב שהכל בסדר או- שהם מפחדים ומתביישים לא רוצים להפריע ולא יודעים מה להגיד... וכמובן שיש גם את החברים שמראש לא כ"כ התעיניינו וזה מבאס- העצה שלי זה פשוט להתרחק מהם עם כל הקושי שבדבר... אבל את בטח כבר מגלה ועוד תגלי הרבה אנשים שכן מוכנים לעמוד לצידך וזה בדיוק הזמן להתחיל ליצור איתם קשרים חזקים שייתנו לך כוח! בניגוד התשובה של יעל\יעלי( אם את קוראת את זה איך את מעדיפה שיקראו לך?)בעייני לאבד הורה מאיזה סיבה שלא תיהיה פתאומית או לא זה דבר שאי אפשר לעקל ולקבל ואני מכירה את התחושה של-מה פתאום להתאבל? למה? למה להגיד ז"ל וכדומה...הוא הרי היה פה לפני רגע... אז עכשיו יש לך שתי אופציות- לנהוג כמוני ולברוח מהכאב או להגיד את הדבר הכי קשה בעולם- הוא לא כאן- ואני צריכה ללמוד לחיות עם זה לחיות בתוך הזכרונות לדבר איתו ולא להתנהג כאילו כלום לא קרה ולסרב להודות באמת המרה... נראה לי שקצת סיבכתי אותך- בכל מקרה מקווה שהבנת את העיקר!!!

 

[koopy]

ולגבי החלל

הוא רק הולך וגדל

 

[בייגלה עם מלח]

דבר ראשון

תודה לכולם, אני חייבת להודות שלקרוא את התגובות שלכם בהחלט משפר את מצב רוחי! אבא שלי נפטר מדום לב בתחילת החודש הנוכחי. יש לי חברים שתומכים, אני לא מרגישה שננטשתי ע"י כולם, אבל דווקא מספר חברים שמהם ציפיתי יותר מכולם הם אלה שאיכזבו, אבל אני מניחה, כמו שנאמר באחת ההודעות, שברגעים כאלה נחשפים חברי האמת. מעניין אותי לדעת, אתם נוהגים לפקוד את הקבר באופן קבוע?

 

[yaeli20]

אני באופן אישי

אני באופן אישי לא הולכת לקבר של אמא שלי באופן קבוע אלא רק כשמרגישה צורך. מצד שני אנחנו גם לא ממש מציינים את יום הפטירה וכד' אלא כל אחד עם עצמו, עם הצורך שלו ועם היכולת שלו.

 

[אופטימית17]

אני..

אני קצת מפחדת ללכת לקבר לבד..לא יודעת, זה מפחיד אותי! למרות שאני ממש רוצה, אבל אין לי את האומץ.. יצא שהייתי בקבר רק בהלויה, בשולשים ובאזכרה של השנה (לפני חודשיים..) אני חושבת שאפשר גם "לבקר" את מי שאיבדנו לא דווקא בקבר, אלא על ידי חשיבה עליו, "לדבר" איתו וכו'... אצלי הקבר זה דבר מפחיד, אני כל הזמן מדמינת מה יש מתחתיו לכן יש לי רתיעה ממנו.. זה גם מוזר לי שבמקום אמא יש לי איזה אבן שכאילו מסמלת את אמא..אני לא מתחברת לאבן..

 

[אביב פרסקי 1]

../images/Emo201.gifמצטער לשמוע

ברוכה הבאה לפורום החמים שלנו

בהחלט יש פה אנשים שאפשר להזדהות איתם! מקווה שבמהרה תרגישי חלק...

 

[רחוב האגס 1]

המון-המון ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

ובקשר לחברים שלך - נדמה לי שזו תופעה רגילה, גם אני נתקלתי בה בזמנו כשעברתי את זה בעצמי. אם להשוות לניסיון שלי - החברים שלך לא "רעים" או "נצלנים", וזה לא שפרצופם האמיתי והרע התגלה פתאום. כנראה שזה יותר מורכב: אולי הם לא חוו את זה בעצמם והם לא יודעים מה מרגישים במצב שלך. הם לא יודעים כמה שאתה משווע להתעניינות שלהם. אולי אפילו להיפך - הם מפחדים "להזכיר" לך את מות אביך, כי הם פוחדים שהם מפרים איזשהו טאבו, מזכירים דבר ש"לא יפה" להזכיר אותו. יש איזו תחושה מאיימת מלהזכיר מוות כשאתה בצד השני. שאלת על המקרים שלנו - אצלי זה היה מעט שונה, כי אבא שלי היה חולה במשך שבע שנים (!) לפני שמת. כשהוא חטף את אותה מחלה (שאגב, עד היום אין לה שם!) ונכנס לחוסר הכרה, הייתה אצלינו תחושה ואוירה כמו של שבעה, גם מבחינת ההתנהלות בבית וגם מבחינת יחס החברים. גם אצלי, היו כאלה שנעלמו והיו כאלה שהוכחיו את עצמם, בעיקר כאלה שהפתיעו. אני זוכר מקרה מאוד מסויים כשהיינו צריכים תרומות דם כדי להחזיר לביה"ח 24 מנות (!) שניתנו לו כדי להציל את חייו. ידידה מסוימת שלי התחמקה מטלפונים שלי ומהודעות שהשארתי לה כששאלתי אם היא יכולה לתרום דם. היא לא ענתה בשלילה, היא פשוט נעלמה ולא ענתה, כאילו שניסיתי להזמין אותה לכוס קפה. זו הייתה האכזבה הכי גדולה שלי, והמקרה היחיד שבו מערכת יחסים שלי התערערה והתפוצצה על רקע המחלה של אבא שלי (תתארי לך שאחרי שהיא התחמקה אני זה שיצאתי אשם). אבל לעומת זאת, מישהי שהכרתי זמן קצר מאוד לפני כן, התנדבה מרצונה לתרום דם, ואפילו נסעה במיוחד לאותו ביה"ח כדי לתרום, היא אפילו לא "עברה בסביבה במקרה". ככה אתה רואה מי באמת החברים שלך. נדמה לי שזה שהחברים הפחות קרובים הם דווקא אלה שמוכיחים את עצמם, זהמשום שהם רוצים להוכיח שהם באמת טובים. החברים היותר קרובים, חשים שאין עליהם שום "חובת הוכחה", ולכן הם לא מקפידים להראות שהם חברים.

 

[בייגלה עם מלח]

בית החולים דרש

שתחזירו את מנות הדם? איזו סוג של מחלה זו הייתה? ברור לי שיש אנשים שמפחדים להגיד משהו לא במקום או שיפגעו בנקודה רגישה, אבל בגלל הפתיחות הגדולה שלי בנושא, מוזר לי שהם מרגישים כך. יכול להיות שהם מפחדים מהחוזקה שלי, ומפחדים שפתאום ילחצו על עצב שיפתח את ברזי הדמעות. בכל אופן, אני מתכוונת ליידע את כל מי שאכזב אותי שציפיתי ממנו ליותר, אחרת מה שווה החברות?

 

[רחוב האגס 1]

אכן כן, זהו הנוהל בבתי-החולים

כשחולה מאבד דם, נותנים לו באופן מיידי דם מהמאגר של ביה"ח. אח"כ צריך להשלים את המנות שניתנו, כדי שהמאגר יישאר עם מנות דם בשביל החולים לעתיד. גם כשאת מיידעת את החברים כמה שהתאכזבת מהן, חשוב מאוד לעשות את זה בדרך הנכונה. אם תעשי זאת בדרך של התנצות אולי תצאי צודקת, אבל תאבדי כל סיכוי לשיקום החברות. צריך למצוא דרך שגם תבהיר להם כמה שהם טעו אבל גם תתן להם מקום לשקם את מה שהם הרסו.

 

[רחוב האגס 1]

והנה עוד דבר שמצאתי בשבילך

כתבתי את זה כאן פעם ונדמה לי שזה מתאים לרוח ההודעה שלך

 

[koopy]

ביגלה אני לא יודעת מה איתך...

אבל מה שרחוב האגס כתב נשמע לי כ"כ נכון והגיוני ומעודד מקווה שאת מוצאת בזה מעט נחמה!

 

[A GIFT OF LOVE]

שלום לך.

כשקראתי אותך משפט מוכר קפץ לי לראש: ''חבר אמיתי נמדד בשעת צרה''... דווקא בשעות הקשות רואים מי באמת חבר, מי באמת דואג, מי באמת איתנו... אולי בסופו של דבר זה טוב, כעת את יודעת מי הוא חבר אימיתי. [אז לאובדן יש תוצאה חיובית אחת לפחות

] ''התהליך הזה של האבל נראה לי תלוש מהמציאות, מה פתאום להתאבל על אבא שלי? מה זאת אומרת שלא אפגוש אותו יותר? אני לא מוכנה עדיין להפרד, בטח שלא בשלב הזה של חיי''... וקצת כואב לי שאת לא מוצאת להתאבל כי דווקא בשנה הראשונה טוב לרכז את האבל. אני למשל,לא התאבלתי לאחר המוות והיום האבל מתפרס על כל החיים שלי. לא סתם שנה ראשונה נקראת שנת אבל... את מוזמנת להשאר איתנו, להשתתף ולשתף בקצב שלך.

 

[בייגלה עם מלח]

../images/Emo6.gifתודה