שלום
שלום, מצאת לנכון להוסיף פה הודעה שגם כתבתי בפורום תמיכה נפשית : "שלום, אני לא ממש כותב פה וגם לא קורא פה, פשוט אין לי כרגע את מי לשתף במחשבות ובכעסים שלי, אז אני בוחר לשתף פה .. בכל מקרה אני בחור שסובל מחרדה חברתית ואני גם אח שכול (אחותי נהרגה בפעילות צבאית שנחשבת קרבית) היום יצא לי להתראיין אצל מנחת קבוצה לטיפול בחרדה חברתית, יותר נכון אצל העוזר שלה. בין היתר סיפרתי לו על המוות שלה. בכל מקרה כשסיימתי לענות על כל השאלונים שלהם והלכתי לדרכי, בדרך אני מקבל טלפון ממנחת הקבוצה, והיא שאלה איך היא נהרגה, כנראה בגלל שסיפרתי שבעברי היה לי כביכול דיכאון והייתי פוגע בעצמי, היא הסיקה שזה משהו גנטי או משהו ופשוט שאלה "אם היא גמרה על עצמה?". עצם השאלה האמת עצבנה אותי, אבל לא אמרתי לה את זה. עכשיו, ניסיתי להבין למה זה באמת עצבן אותי, האם נעלבתי מהרמיזה ששמא היא התאבדה? האם יש בזה בושה? אני חושב שלא זה היה הדבר שעצבן, אלא עצם הניסוח, כנראה שאם אכן היא הייתה מתה כתוצאה מהתאבדות, אני הייתי רותח מזעם על צורת הביטוי שלה. בכל מקרה, אמרתי לה שאני באמצע נסיעה במונית שירות, ואני אחזור אליה. כשחזרתי אליה, לא מיהרתי להגיד לה איך אחותי נהרגה, אבל רק הרגעתי אותה שהיא לא התאבדה או משהו (מזה רלוונטי בכלל לא יודע). שאלתי אותה אם זה באמת רלוונטי איך היא מתה, והיא אמרה שאני לא חייב לספר, אבל היא לא מבינה למה אני לא רוצה לספר. בהתחלה אני גםי לא בטוח שהבנתי למה לא רציתי לספר. לאחר מכן, החלטתי שאני מתקשר אליה, ופשוט סיפרתי לה. הסברתי שמבחינתי זה שהיא נהרגה בפעילות קרבית לא הופך אותה לחלל יותר חשוב מחיילים שנהרגו בתאונת דרכים או שהתאבדו. והסברתי שאני לא רוצה "לפאר" את המוות שלה יותר מידי. בכל מקרה זו הייתה השיחה שלי איתה. עכשיו שאני חושב על זה, זה לא לגמריי נכון, אני כן רוצה להנציח את אחותי "הלוחמת" "הגיבורה" אבל אני מרגיש שהצדדים האחרים שהיו לא באישיות לא מקבלים מספיק הנצחה. אני רוצה להנציח אותה כמו שהיא לטובה ולרעה, כאחות, כבת, עם הפאקים וגם עם הדברים החיובים, נכון כשמישהו מת, זוכרים לו רק את הדברים הטובים, אבל הרגשתי שמבחינתי , זה עבר את הגבול, ההורים שלי לא מפסיקים להנציח את "הלוחמת" " הגיבורה" ומזניחים את הצדדים האחרים שהיו לה. אני בסופו של דבר אני רוצה שמה שאנשים יקחו מכל ההנצחה, זה את הלקח, את המסר. הטרגדיה שבאובדן חיים בגיל כה צעיר, בגיל 27 כשעוד כל החיים לפניך, המוות המיותר (היא מתה בפעילות שבסופו של יום לא הביאה תועלת), המוות של בחורה שיכלה להתחתן, להקים משפחה. הכל נלקח ברגע אחד. המוות של בן אדם שהוא כמו כל אחד אחר, אבל שחייו נגדעו בטרם עת. זה מה שאני רוצה שיונצח יותר מכל דבר אחר. האובדן החסר טעם הזה. וזיין על כל הדברים האחרים ועל כל הקלישאות, שום דבר מזה לא יחזיר אותה. קיצר אלו מסקונתיי מהיום ומאחר ולא היה לי אף אחד לשתף שיתפתי בפורום הזה. יהיה אשר יהיה... תודה "
שלום, מצאת לנכון להוסיף פה הודעה שגם כתבתי בפורום תמיכה נפשית : "שלום, אני לא ממש כותב פה וגם לא קורא פה, פשוט אין לי כרגע את מי לשתף במחשבות ובכעסים שלי, אז אני בוחר לשתף פה .. בכל מקרה אני בחור שסובל מחרדה חברתית ואני גם אח שכול (אחותי נהרגה בפעילות צבאית שנחשבת קרבית) היום יצא לי להתראיין אצל מנחת קבוצה לטיפול בחרדה חברתית, יותר נכון אצל העוזר שלה. בין היתר סיפרתי לו על המוות שלה. בכל מקרה כשסיימתי לענות על כל השאלונים שלהם והלכתי לדרכי, בדרך אני מקבל טלפון ממנחת הקבוצה, והיא שאלה איך היא נהרגה, כנראה בגלל שסיפרתי שבעברי היה לי כביכול דיכאון והייתי פוגע בעצמי, היא הסיקה שזה משהו גנטי או משהו ופשוט שאלה "אם היא גמרה על עצמה?". עצם השאלה האמת עצבנה אותי, אבל לא אמרתי לה את זה. עכשיו, ניסיתי להבין למה זה באמת עצבן אותי, האם נעלבתי מהרמיזה ששמא היא התאבדה? האם יש בזה בושה? אני חושב שלא זה היה הדבר שעצבן, אלא עצם הניסוח, כנראה שאם אכן היא הייתה מתה כתוצאה מהתאבדות, אני הייתי רותח מזעם על צורת הביטוי שלה. בכל מקרה, אמרתי לה שאני באמצע נסיעה במונית שירות, ואני אחזור אליה. כשחזרתי אליה, לא מיהרתי להגיד לה איך אחותי נהרגה, אבל רק הרגעתי אותה שהיא לא התאבדה או משהו (מזה רלוונטי בכלל לא יודע). שאלתי אותה אם זה באמת רלוונטי איך היא מתה, והיא אמרה שאני לא חייב לספר, אבל היא לא מבינה למה אני לא רוצה לספר. בהתחלה אני גםי לא בטוח שהבנתי למה לא רציתי לספר. לאחר מכן, החלטתי שאני מתקשר אליה, ופשוט סיפרתי לה. הסברתי שמבחינתי זה שהיא נהרגה בפעילות קרבית לא הופך אותה לחלל יותר חשוב מחיילים שנהרגו בתאונת דרכים או שהתאבדו. והסברתי שאני לא רוצה "לפאר" את המוות שלה יותר מידי. בכל מקרה זו הייתה השיחה שלי איתה. עכשיו שאני חושב על זה, זה לא לגמריי נכון, אני כן רוצה להנציח את אחותי "הלוחמת" "הגיבורה" אבל אני מרגיש שהצדדים האחרים שהיו לא באישיות לא מקבלים מספיק הנצחה. אני רוצה להנציח אותה כמו שהיא לטובה ולרעה, כאחות, כבת, עם הפאקים וגם עם הדברים החיובים, נכון כשמישהו מת, זוכרים לו רק את הדברים הטובים, אבל הרגשתי שמבחינתי , זה עבר את הגבול, ההורים שלי לא מפסיקים להנציח את "הלוחמת" " הגיבורה" ומזניחים את הצדדים האחרים שהיו לה. אני בסופו של דבר אני רוצה שמה שאנשים יקחו מכל ההנצחה, זה את הלקח, את המסר. הטרגדיה שבאובדן חיים בגיל כה צעיר, בגיל 27 כשעוד כל החיים לפניך, המוות המיותר (היא מתה בפעילות שבסופו של יום לא הביאה תועלת), המוות של בחורה שיכלה להתחתן, להקים משפחה. הכל נלקח ברגע אחד. המוות של בן אדם שהוא כמו כל אחד אחר, אבל שחייו נגדעו בטרם עת. זה מה שאני רוצה שיונצח יותר מכל דבר אחר. האובדן החסר טעם הזה. וזיין על כל הדברים האחרים ועל כל הקלישאות, שום דבר מזה לא יחזיר אותה. קיצר אלו מסקונתיי מהיום ומאחר ולא היה לי אף אחד לשתף שיתפתי בפורום הזה. יהיה אשר יהיה... תודה "