שלום
לא יודע כל כך איך להתחיל. בקרוב ימלאו לי 33, ואתמול אחרי הרבה התחבטויות, לבטים ודחיות ישבתי לראשונה עם אמא אובא ודיברתי בגלוי על הדברים. על הרצון באהבה ובמקרה שלי המשיכה היא לבנים ולא לבנות. דיברתי בשטף והוצאתי מהבטן דברים שבלעתי במשך שנים רק כדי לגונן ולא להכאיב. רק שהכאב הפנימי שלי היה עצום על כך שאני לא מסוגל לשתף את האנשים המשמעותיים לי ביותר בדברים כל כך משמעותיים. אמא הביטה בי ושתקה. ואבא התחיל לומר שאולי לא הכרתי את הבחורה הנכונה, ולא היה לי קשר ממושך עם אישה, שאני חייב עם כוח רצון בשביל עצמי ובשביל שיהיו לי חיים טובים יותר לנסות ליצור קשר עם בחורה. הם מאוחר יותר באותו יום הגיעו אליי לביקור ושוב חזרו על עניין ה-כוח רצון, ושהם לא מאמינים שבני אותו זוג יכולים לתת לילד חיים מאושרים ושאני לא יכול לבחור בחיים של קושי ללא משפחה ושבגלל שאני כ"כ אוהב ילדים יהיה לי בעיה עם זה. שאני צריך לחשוב לא רק על מחר בבוקר אלא על עוד 30 שנה ואיזה חיים יהיו לי ושאני בחור טוב ותמים וגברים ינצלו אותי. הם חזרו על זה שהיו לי חיים קשים עד עכשיו (עברתי בילדותי כמה ניתוחים שגרמו לקשר עם ההורים להיות מאוד חזק) ואני צריך לשאוף לחיים טובים יותר. עניתי להם שלקח לי המון זמן לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני ושאני לא מתכוון לנסות להיות מי שאני לא ולפתוח במערכת יחסים עם שיקרית עם אישה, שקיימות היום צורות שונות של משפחה ושיבינו שזו לא החלטה של רגע שנפלה משומקום אלא משהו עמוק שחי בתוכי כבר שנים (ואז אבא אמר שחבל שלא סיפרתי בגיל מוקדם יותר ואולי היה 'קל יותר לטפל'). חשתי הקלה גדולה שסיפרתי (גם אחים שלי יודעים ומשתדלים לחבק ולאהוב וכמה חברים קרובים, לא מעבר לזה- בסביבת העבודה אני נתקל עדיין בבורות והומופוביה שגורמת לי לא לפתוח את העניינים גם עם הקרובים אליי שם), אבל מאז, כל השיחות המתמשכות והעצב בעיניים שלהם קרעו את ליבי וגרמו לעצב רב. זה אולי השבוע המשמעותי אך גם הקשה בחיים שלי, למרות לא מעט התמודדויות בחיים. מקווה שדברים ישתפרו לאט-לאט, אני לא יודע אם יהיו לי הכוחות להתעמתויות המתמשכות מולם בתקופה הקרובה. אשמח לשמוע את תגובותיכם שיהיה שבוע טוב.
לא יודע כל כך איך להתחיל. בקרוב ימלאו לי 33, ואתמול אחרי הרבה התחבטויות, לבטים ודחיות ישבתי לראשונה עם אמא אובא ודיברתי בגלוי על הדברים. על הרצון באהבה ובמקרה שלי המשיכה היא לבנים ולא לבנות. דיברתי בשטף והוצאתי מהבטן דברים שבלעתי במשך שנים רק כדי לגונן ולא להכאיב. רק שהכאב הפנימי שלי היה עצום על כך שאני לא מסוגל לשתף את האנשים המשמעותיים לי ביותר בדברים כל כך משמעותיים. אמא הביטה בי ושתקה. ואבא התחיל לומר שאולי לא הכרתי את הבחורה הנכונה, ולא היה לי קשר ממושך עם אישה, שאני חייב עם כוח רצון בשביל עצמי ובשביל שיהיו לי חיים טובים יותר לנסות ליצור קשר עם בחורה. הם מאוחר יותר באותו יום הגיעו אליי לביקור ושוב חזרו על עניין ה-כוח רצון, ושהם לא מאמינים שבני אותו זוג יכולים לתת לילד חיים מאושרים ושאני לא יכול לבחור בחיים של קושי ללא משפחה ושבגלל שאני כ"כ אוהב ילדים יהיה לי בעיה עם זה. שאני צריך לחשוב לא רק על מחר בבוקר אלא על עוד 30 שנה ואיזה חיים יהיו לי ושאני בחור טוב ותמים וגברים ינצלו אותי. הם חזרו על זה שהיו לי חיים קשים עד עכשיו (עברתי בילדותי כמה ניתוחים שגרמו לקשר עם ההורים להיות מאוד חזק) ואני צריך לשאוף לחיים טובים יותר. עניתי להם שלקח לי המון זמן לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני ושאני לא מתכוון לנסות להיות מי שאני לא ולפתוח במערכת יחסים עם שיקרית עם אישה, שקיימות היום צורות שונות של משפחה ושיבינו שזו לא החלטה של רגע שנפלה משומקום אלא משהו עמוק שחי בתוכי כבר שנים (ואז אבא אמר שחבל שלא סיפרתי בגיל מוקדם יותר ואולי היה 'קל יותר לטפל'). חשתי הקלה גדולה שסיפרתי (גם אחים שלי יודעים ומשתדלים לחבק ולאהוב וכמה חברים קרובים, לא מעבר לזה- בסביבת העבודה אני נתקל עדיין בבורות והומופוביה שגורמת לי לא לפתוח את העניינים גם עם הקרובים אליי שם), אבל מאז, כל השיחות המתמשכות והעצב בעיניים שלהם קרעו את ליבי וגרמו לעצב רב. זה אולי השבוע המשמעותי אך גם הקשה בחיים שלי, למרות לא מעט התמודדויות בחיים. מקווה שדברים ישתפרו לאט-לאט, אני לא יודע אם יהיו לי הכוחות להתעמתויות המתמשכות מולם בתקופה הקרובה. אשמח לשמוע את תגובותיכם שיהיה שבוע טוב.