Daydreamer14
New member
שלום! ../images/Emo42.gif
שיטטתי פה בעבר סתם בשביל הסקרנות, בלי להגיב כמובן, אבל הפעם החלטתי להשאיר סימן שהייתי פה, ולשתף בסיפור שלי: אז שוב שלום, שמי ליאת. אני בת 20.5, משוחררת טרייה מצה"ל (איזה כיף להגיד את זה כל פעם!) אמא שלי נפטרה לפני 6 שנים אחרי מאבק ממושך בסרטן. אני הייתי בת 15 וחצי, אחותי הייתה בת 11 וקצת. ההתמודדות שלי הייתה להסתגל מהר למצב החדש שנוצר, כנראה בגלל שכבר היתי מוכנה לרגע הזה כמה חודשים לפני. בהלוויה לא הייתי, ורק 3 שנים אחרי הסכמתי להגיע לאזכרה, לא כי קשה לי - לא הרגשתי צורך. עשיתי את זה יותר בשביל סבא וסבתא שלי מאשר בשביל עצמי. האמת היא שזה עדיין בשבילם. דודה שלי אמרה לי מתישהו שכבר כילדה קטנה הייתי "מחוסנת מהחיים". ואמנם הייתי רגשנית, אבל ידעתי להתמודד עם דברים ולשמור על עצמי. נשארתי אותה ילדה רגשנית עד כתה ט' והצטרפתי לתנועת נוער שהתחילה לבנות לי ביטחון עצמי. זה היה בחודשיים האחרונים של אמא שלי, וכבר הפכתי להיות הרבה יותר חזקה מנטלית ממה שהייתי עד אז. הכל קרה כשהתחלתי להתעצב כבנאדם בוגר וגרם לתהליך להתקצר פלאים. אותה ילדה קטנה ו"מחוסנת", הפכה באופן טבעי לילדה גדולה ומחוסנת והכל תוך לילה. הפכתי לבחורה החזקה שמחזיקה על הכתפיים את אחותה הקטנה (ואני לא אתחיל לדבר עליה) ואבא שעד עכשיו היה דמות משנית בבית וצריך להתמודד עם שתי מתבגרות... יש הרבה מאוד סיסמאות שיתארו את החיים שלי ב6 שנים האחרונות "מה שלא הורג מחשל", "מכל רע יוצא טוב", "כל דבר קורה מסיבה מסוימת", "החיים לא נותנים לך יותר ממה שאתה מסוגל להמודד" וכו'... משהו אומר לי שהייתי הופכת להיות אותו בנאדם בכל מקרה, אולי לא באותה מהירות.. הזרעים נזרעו לפני 20 שנה, אני פשוט פרחתי בכוחות עצמי. זה בטח נשמע יותר נורא ממה שאני מתארת לעצמי, אבל אני לא חושבת עליה יותר מדי ואני מאוד מרוצה מאיך שהחיים שלי הסתדרו עד עכשיו. מתגעגעת? לא יודעת. אולי. ואולי לא. אני מרגישה רע כשאני אומרת את זה, אבל כרגע לא חסרה לי דמות אם. אני מסתדרת לבד. תמיד הסתדרתי. אולי בעוד כמה שנים, כשיהיו לי ילדים משלי אני אתחיל להתגעגע. אני גאה בעצמי, אז אני יודעת שגם היא. יותר מזה אני לא צריכה.
שיטטתי פה בעבר סתם בשביל הסקרנות, בלי להגיב כמובן, אבל הפעם החלטתי להשאיר סימן שהייתי פה, ולשתף בסיפור שלי: אז שוב שלום, שמי ליאת. אני בת 20.5, משוחררת טרייה מצה"ל (איזה כיף להגיד את זה כל פעם!) אמא שלי נפטרה לפני 6 שנים אחרי מאבק ממושך בסרטן. אני הייתי בת 15 וחצי, אחותי הייתה בת 11 וקצת. ההתמודדות שלי הייתה להסתגל מהר למצב החדש שנוצר, כנראה בגלל שכבר היתי מוכנה לרגע הזה כמה חודשים לפני. בהלוויה לא הייתי, ורק 3 שנים אחרי הסכמתי להגיע לאזכרה, לא כי קשה לי - לא הרגשתי צורך. עשיתי את זה יותר בשביל סבא וסבתא שלי מאשר בשביל עצמי. האמת היא שזה עדיין בשבילם. דודה שלי אמרה לי מתישהו שכבר כילדה קטנה הייתי "מחוסנת מהחיים". ואמנם הייתי רגשנית, אבל ידעתי להתמודד עם דברים ולשמור על עצמי. נשארתי אותה ילדה רגשנית עד כתה ט' והצטרפתי לתנועת נוער שהתחילה לבנות לי ביטחון עצמי. זה היה בחודשיים האחרונים של אמא שלי, וכבר הפכתי להיות הרבה יותר חזקה מנטלית ממה שהייתי עד אז. הכל קרה כשהתחלתי להתעצב כבנאדם בוגר וגרם לתהליך להתקצר פלאים. אותה ילדה קטנה ו"מחוסנת", הפכה באופן טבעי לילדה גדולה ומחוסנת והכל תוך לילה. הפכתי לבחורה החזקה שמחזיקה על הכתפיים את אחותה הקטנה (ואני לא אתחיל לדבר עליה) ואבא שעד עכשיו היה דמות משנית בבית וצריך להתמודד עם שתי מתבגרות... יש הרבה מאוד סיסמאות שיתארו את החיים שלי ב6 שנים האחרונות "מה שלא הורג מחשל", "מכל רע יוצא טוב", "כל דבר קורה מסיבה מסוימת", "החיים לא נותנים לך יותר ממה שאתה מסוגל להמודד" וכו'... משהו אומר לי שהייתי הופכת להיות אותו בנאדם בכל מקרה, אולי לא באותה מהירות.. הזרעים נזרעו לפני 20 שנה, אני פשוט פרחתי בכוחות עצמי. זה בטח נשמע יותר נורא ממה שאני מתארת לעצמי, אבל אני לא חושבת עליה יותר מדי ואני מאוד מרוצה מאיך שהחיים שלי הסתדרו עד עכשיו. מתגעגעת? לא יודעת. אולי. ואולי לא. אני מרגישה רע כשאני אומרת את זה, אבל כרגע לא חסרה לי דמות אם. אני מסתדרת לבד. תמיד הסתדרתי. אולי בעוד כמה שנים, כשיהיו לי ילדים משלי אני אתחיל להתגעגע. אני גאה בעצמי, אז אני יודעת שגם היא. יותר מזה אני לא צריכה.
