בהסתכלות אחורה
הדברים שכתבתי פה נשמעים לי ספוגים תבניות דיבור וניסוחים שחלקם מצויים באוניברסיטה וזה מצלצל לי רע עכשיו. ומבאס. אבל כשכתבתי לא יכולתי "לראות" ועכשיו אני "רואה" אחרת וככה זה כל החיים . והשאלה הקשה האם אפשר לוותר על הביקורת העצמית ולהסתפק רק בקשב עצמי בריא ורציף, זיקוק מסקנות וכח רצון להמשיך בתהליך האינסופי(במסגרת של זמן חיים אחד) של להיות יותר נכון? אולי הביקורת מפרקת את אלו או מקשה עליהם? עכשיו כבר שוב הנימה האקדמאית ה"זו" משתלטת עלי אז ביי