שלום

[Lil Kitty]

תודה לכן ../images/Emo39.gif

 

[Lil Kitty]

שלום ../images/Emo4.gif

אני לא בטוחה שאני נמצאת בפורום הנכון, אז סליחה מראש אם התוכן לא קשור. התאכזבתי הרבה פעמים בחיים, נפגעתי מהרבה אנשים, טעיתי בבחירות שלי, עשיתי דברים שמעולם לא הייתי צריכה לעשות. ובכל זאת, על שום דבר לא הצטערתי, אפילו לא על הקשר שלי איתה. הייתה לי חברה. חברה מאוד טובה. בחיים לא הכרתי מישהי כל כך מדהימה כמוהה. היינו כל כך דומות, השלמנו את המשפטים אחת של השניה, שמענו את אותה המוזיקה, אפילו נולדנו באותו התאריך. היה מוזר לי שהיא תמיד דחתה את ההצעות שלי להיפגש מחוץ לשעות בהן למדנו, אף פעם לא רצתה להיפגש בימי שישי. אולי כבר אז הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר, במקום לסגור את העיניים ולהתעלם מהאמת. הכל היה כל כך מוזר, ואולי זאת בדיוק הסיבה שכל כך קשה לי לוותר. היא אף פעם לא סירבה לשבת שעות ביחד אחרי הלימודים, אבל אף פעם לא הסכימה להיפגש סתם ככה. היא תמיד סירבה להיפגש בימי שישי, אבל כשהיא טסה לחו"ל לחודשיים, אני הייתי היחידה שהיא התקשרה אליה להפגש. תמיד חשבתי שחברות כמו שלנו היא משהו יוצא דופן. סיימנו ללמוד, היא הבטיחה לשמור על קשר. צחקתי ואמרתי שאין מצב שזה יקרה, שהיא בטח כמו תמיד תסרב להיפגש ולא תתקשר. היא אמרה שזה לא יקרה, שהיא מאוד אוהבת אותי, שאני חשובה לה. הייתי טיפשה שהאמנתי. הזמן עבר, כל אחת פנתה לכיוון שונה בחיים. עברתי דירה לקצה השני של העיר. היא הייתה עסוקה בעיניינים שלה. ניסיתי להתקשר, ניסיתי להיפגש, היא תמיד הייתה עסוקה מדי בישבילי. האמת היא שעכשיו אני כבר לא זוכרת מה היא בכלל אמרה לי בכל הפעמים שהתקשרתי. מדהים כמה תירוצים היו לבחורה. יום אחד פגשתי חברה משותפת שלנו שגם כן התרחקה מאיתנו. הסתובבנו ולפתע ראינו אותה. היא הייתה מאוד מופתעת, נראה לי אפילו מפוחדת. שמחנו מאוד לראות אותה, הצענו לה ללכת לשבת איפשהו אבל היא אמרה שהיא ממהרת. ליווינו אותה עד הבית והצענו לה להיפגש מאוחר יותר. היא אמרה שהיא מאוד עייפה אחרי עבודה ושהיא כבר תתקשר. התאכזבתי, אבל הבנתי. אמרנו שלום ומאז לא ראיתי אותה יותר. התחברתי לאייסיקיו אחרי כמה זמן במיוחד כדי לדבר איתה. השיחה הייתה קצרה. שאלתי מה קרה שהיא התרחקה ככה. היא התחילה להגיד שאני לא מבינה שום דבר, שאין לי מושג מה קורה בחיים שלה. התעצבנתי והתחלתי לצעוק שאם אין לי מושג מהחיים שלה, זה בגלל שהיא הוציאה אותי מתוכם. היא אף פעם לא שיתפה, אף פעם לא רצתה לדבר, לא ניסתה לשמור על הקשר. היא אמרה שאני צודקת, שלא מגיע לה חברה כמוני. התעצבנתי ואמרתי שהיא ממש לא חייבת לכתוב את הבולשיט הזה, שאם היא רוצה לחתוך אז נחתוך וזהו. היא התנתקה וזאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתה. עברו כמה חודשי געגועים, בהם לא הפסקתי לחשוב עליה ועל כל מה שקרה. ניסיתי לחפש תשובות, להבין מה קרה, מה היה לא בסדר, מה עשיתי שהיא פשוט החליטה לסיים חברות שהייתה כל כך מושלמת, לפחות בישבילי. שלחתי לה אימייל, איחלתי לה שנה נפלאה, אמרתי שאני מקווה שהכל הסתדר כמו שהיא רצתה, שהחיים ורודים והאוטו בדרך, ושזאת הפעם האחרונה שאני כותבת לה. אמרתי לה שהיא לא חייבת לענות, זה רק מכתב פרידה. היא לא ענתה, כמה מפתיע. מחקתי את כל האימיילים שלה ואת מס' הטלפון. המכתבים שהיא שלחה מחו"ל עדיין אצלי, כמו כן התמונות. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לוותר, אני פשוט לא יכולה. אני חייבת לדעת למה היא ויתרה עלינו. מה עשיתי לא בסדר?

היא הייתה ועדיין ישנה הבן אדם הכי מדהים שהכרתי בחיים שלי. שוב, סליחה אם זה הפורום הלא נכון, פשוט הייתי חייבת לפרוק את זה.

 

[מִיקָה ואֶיתָן שלי]

למה את חושבת שאת לא בסדר?

אולי הבחורה הבינה שיש לה בעיה וקשה לה לספר או להגיד או להראות או להפתח או משו ולא מתאים לה אולי היא הבעיה ולא את? למה לקחת על עצמך אשמה ? אם הבחורה חושבת שאת אשמה במשהו והיתה לה הזדמנות להגיד את זה (הרי יצרת איתה קשר) לא אמרה הפסידה כל האשמה עליה.