שלום ../images/Emo222.gif
התעוררתי אל תוך אור שונה. תמונות ראשונות של יום חדש הבהירו לי כי שכחתי לכסות את החלון בשמיכת "הליטופית" המשובצת. עלי העץ הגדל לו באגביות מאחורי הקראוון שלי הציצו בשארית חלומותיי. שאלתי את עצמי מתי גזרתי על עצמי את החושך שהיה כאן במשך השבועיים האחרונים, ולמה דווקא הלילה שכחתי לעדכן אותו לקראת מחר. התהפכתי במיטה. עוד בוקר משמים. לקום, לא לקום? לנסות לחיות, לחייך, לאכול? אולי, אולי היום יכאב פחות. קמתי מהמיטה, הדלקתי את המחשב ואת הדוד. במרחק פתיחת דלת, זרחה לה השמש בחיוך חצוף של עולם אינסופי בהתחדשותו. השארתי אותה בחוץ. התקשרתי לכל מי שניתן להתקשר. כבר חודשים שאני בודדה (גם כשהוא היה פה לידי), אבל הבוקר, הריק היה בלתי ניתן להכלה. כולם היו עסוקים. כולם. עבודה, ילדים, פגישות, זוגיות, חוגים, הכנות. לכולם היה הרבה מה לעשות, ורק היומן שלי ריק. אחחח... אילו היה לי לפחות יומן.. אולי החיים שלי היו קצת יותר מסודרים. התפתתי למסנג'ר. היה שם, כמו תמיד, א', המתכנת שעבד אתי בצוות לפני הטיול. אמרתי לו משהו על אנשים שהולכים בחדר חשוך, והם שם כל כך הרבה זמן, עד שיכול להיות שהמתג של האור כבר ממש במרחק נגיעה, אבל אין להם את הכוח לפסיעה האחרונה הנוספת. עזבתי את המסנג'ר. קול המקשים הקר הדהד בהיכלי נפשי השוממים, שרט בצווחה נואשת את קירות השיש המאובנים של לבי. חברה אחת התפנתה בין 16:00 ל-18:30. חברה יקרה. נסעתי אליה בנתיב של פקקים וזכיתי לדקות ארוכות של אור. של שיכחה. הביקור הסתיים מוקדם מכפי שרציתי (רציתי להשאר שנים ולספר את כל כאביי עד שיתמוססו לתוך המילים המשומשות), ואני שמתי פעמיי לתל אביב. לבד. מאז שחזרתי מהודו תל אביב נראית בעיני כמו גוב אריות מימיי החושך של האנושות. בשבועות הראשונים הלב שלי היה מתחיל לדמם רק מלעבור דרכה. חניתי בסנטר ושמתי פעמיי ל"טינקרבל". קניתי RGB (צבעי יסוד) באיכות לא מתפשרת, קנבסים בכל מיני גדלים ומכחול אחד משובח. 220 ש"ח השארתי בידי המוכרת החמודה. סכום עתק עבורי בימים אלו, אחרי 7 חודשים ללא עבודה. כשהתכופפתי להחזיר את העודף לארנק הזכירה לי הסחרחורת וכתמי השחור שהופיעו באוויר ששוב שכחתי לאכול מהבוקר. אחרי שהתזונאית הראתה לי בשבוע שעבר את הקו האדום עליו אני עומדת, גרם אחד מתת-תזונה, נשבעתי שאני מכריחה את עצמי לאכול, לא משנה איך מתי ומה. נכנסתי אל חנות ההמבורגרים הקרובה. לבד. נפרדתי מ-33 ש"ח לטובת מזון שלא הייתי נותנת לכלב שאין לי לאכול, ופילסתי את דרכי לשולחן בודד בפינה, מול חלון הראווה של קסטרו. בלעתי את חתיכות הקלוריות הזמינות יחד עם תחושת הכאב והבדידות ומבטי האנשים שמסביב. לא עברו 5 דקות והבחור השמנמן שלידי שלף מצלמה ופתח צמצם על הבלונדינית מפלסטיק שיושבת בחלון של קסטרו. לא עברו 5 שניות והוא חשב, כמו שהיה לי ברור, שהוא לוקח בפריים הבא שלו אותי. "שלא תחשוב על זה אפילו" אמרתי לו ברורות, מכוונת אליו צ'יפס מרוח בצבע דם. מאז פושקר (עיר במדינת רג'יסטן שבהודו), אני שונאת מצלמות. מצלמות שפעם, אני עמדתי מהצד האחורי שלהם. "אוקיי", הוא אמר בלחץ ושאל מה אני הולכת לצייר על הקנבסים שהושבתי בכיסא לידי. "לא יודעת". אמרתי. "אף פעם לא יודעים". הוא הלך ואני נאנחתי לרווחה. הבטתי בחלון של קסטרו וניסיתי להזכר מתי במרוצת חיי הרגשתי כל כך בודדה. הסתכלתי על המעילים המונחים בסדרות צבעוניות על הקולבים, על המוכר בתספורת השוק החשמלי ועל בחורה אחת בג'ינס צמודים שהתנשקה אתו מבלי לשאול את עצמה אם מישהו מציץ. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שפעם הייתי חלק ממעגל הצריכה הזה, של אידיאל היופי החיצוני, של הנאה מאוכל ששחטו וכיבסו ומיתגו, ושל איסוף מחמאות כמו פקקים של קוקה קולה, אולי נזכה בעוד כרטיס חינם למופע "אגו בשחקים 2". הייתי אמורה לבקר אצל עוד חבר אבל וויתרתי. מאז שחזרתי לארץ, אני לא מרבה לצאת מהבית. הבית הקטן והזר הזה, בסביבה הכל כך שונה מנופי ילדותי, נושא עימו את מעט ה"אני" שהצלחתי להציל מכוחות העבר. גילחתי את הכבישים באריג פחדיי. אולי מוטב שמעולם לא הייתי נוסעת. אולי מוטב שמעולם לא הייתי מתחילה לראות, את השקר, את הצביעות, את הרדידות שמטביעה את הכל בתוך עוד נייר סופג עם שלוש שכבות של רכות. חשבתי שוב על הכסף שאוזל, על החובות הנערמים, על הקנבסים הריקים המחכים למשמעות, על כאב הבדידות הצורב שאולי מחכה על מפתן דלת הבית להתאחד עם נוזל הצער שבגופי, ועל תחושת המעורערות. חשבתי על השוני שלי, שהולך ומתחדד משנה לשנה, חשבתי על איך שהוא גדל בקווים מקבילים עם הבדידות, והצורך באהבה ובהשתייכות. חשבתי בפעם האלף איך הייתי רוצה לעוף מכאן רחוק רחוק, אל תוך עולם של רכות וטוהר, ובעיקר מדדתי שוב ושוב את היאוש הבלתי נתפס, המהול בציפייה, בו אני, המנותקת מהמהות הרווחת בארץ הזאת כניתוק השמש מהירח, אמורה להתחיל ביום ראשון הקרוב, לעבוד כארט-דיירקטורית במשרד פרסום...
התעוררתי אל תוך אור שונה. תמונות ראשונות של יום חדש הבהירו לי כי שכחתי לכסות את החלון בשמיכת "הליטופית" המשובצת. עלי העץ הגדל לו באגביות מאחורי הקראוון שלי הציצו בשארית חלומותיי. שאלתי את עצמי מתי גזרתי על עצמי את החושך שהיה כאן במשך השבועיים האחרונים, ולמה דווקא הלילה שכחתי לעדכן אותו לקראת מחר. התהפכתי במיטה. עוד בוקר משמים. לקום, לא לקום? לנסות לחיות, לחייך, לאכול? אולי, אולי היום יכאב פחות. קמתי מהמיטה, הדלקתי את המחשב ואת הדוד. במרחק פתיחת דלת, זרחה לה השמש בחיוך חצוף של עולם אינסופי בהתחדשותו. השארתי אותה בחוץ. התקשרתי לכל מי שניתן להתקשר. כבר חודשים שאני בודדה (גם כשהוא היה פה לידי), אבל הבוקר, הריק היה בלתי ניתן להכלה. כולם היו עסוקים. כולם. עבודה, ילדים, פגישות, זוגיות, חוגים, הכנות. לכולם היה הרבה מה לעשות, ורק היומן שלי ריק. אחחח... אילו היה לי לפחות יומן.. אולי החיים שלי היו קצת יותר מסודרים. התפתתי למסנג'ר. היה שם, כמו תמיד, א', המתכנת שעבד אתי בצוות לפני הטיול. אמרתי לו משהו על אנשים שהולכים בחדר חשוך, והם שם כל כך הרבה זמן, עד שיכול להיות שהמתג של האור כבר ממש במרחק נגיעה, אבל אין להם את הכוח לפסיעה האחרונה הנוספת. עזבתי את המסנג'ר. קול המקשים הקר הדהד בהיכלי נפשי השוממים, שרט בצווחה נואשת את קירות השיש המאובנים של לבי. חברה אחת התפנתה בין 16:00 ל-18:30. חברה יקרה. נסעתי אליה בנתיב של פקקים וזכיתי לדקות ארוכות של אור. של שיכחה. הביקור הסתיים מוקדם מכפי שרציתי (רציתי להשאר שנים ולספר את כל כאביי עד שיתמוססו לתוך המילים המשומשות), ואני שמתי פעמיי לתל אביב. לבד. מאז שחזרתי מהודו תל אביב נראית בעיני כמו גוב אריות מימיי החושך של האנושות. בשבועות הראשונים הלב שלי היה מתחיל לדמם רק מלעבור דרכה. חניתי בסנטר ושמתי פעמיי ל"טינקרבל". קניתי RGB (צבעי יסוד) באיכות לא מתפשרת, קנבסים בכל מיני גדלים ומכחול אחד משובח. 220 ש"ח השארתי בידי המוכרת החמודה. סכום עתק עבורי בימים אלו, אחרי 7 חודשים ללא עבודה. כשהתכופפתי להחזיר את העודף לארנק הזכירה לי הסחרחורת וכתמי השחור שהופיעו באוויר ששוב שכחתי לאכול מהבוקר. אחרי שהתזונאית הראתה לי בשבוע שעבר את הקו האדום עליו אני עומדת, גרם אחד מתת-תזונה, נשבעתי שאני מכריחה את עצמי לאכול, לא משנה איך מתי ומה. נכנסתי אל חנות ההמבורגרים הקרובה. לבד. נפרדתי מ-33 ש"ח לטובת מזון שלא הייתי נותנת לכלב שאין לי לאכול, ופילסתי את דרכי לשולחן בודד בפינה, מול חלון הראווה של קסטרו. בלעתי את חתיכות הקלוריות הזמינות יחד עם תחושת הכאב והבדידות ומבטי האנשים שמסביב. לא עברו 5 דקות והבחור השמנמן שלידי שלף מצלמה ופתח צמצם על הבלונדינית מפלסטיק שיושבת בחלון של קסטרו. לא עברו 5 שניות והוא חשב, כמו שהיה לי ברור, שהוא לוקח בפריים הבא שלו אותי. "שלא תחשוב על זה אפילו" אמרתי לו ברורות, מכוונת אליו צ'יפס מרוח בצבע דם. מאז פושקר (עיר במדינת רג'יסטן שבהודו), אני שונאת מצלמות. מצלמות שפעם, אני עמדתי מהצד האחורי שלהם. "אוקיי", הוא אמר בלחץ ושאל מה אני הולכת לצייר על הקנבסים שהושבתי בכיסא לידי. "לא יודעת". אמרתי. "אף פעם לא יודעים". הוא הלך ואני נאנחתי לרווחה. הבטתי בחלון של קסטרו וניסיתי להזכר מתי במרוצת חיי הרגשתי כל כך בודדה. הסתכלתי על המעילים המונחים בסדרות צבעוניות על הקולבים, על המוכר בתספורת השוק החשמלי ועל בחורה אחת בג'ינס צמודים שהתנשקה אתו מבלי לשאול את עצמה אם מישהו מציץ. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שפעם הייתי חלק ממעגל הצריכה הזה, של אידיאל היופי החיצוני, של הנאה מאוכל ששחטו וכיבסו ומיתגו, ושל איסוף מחמאות כמו פקקים של קוקה קולה, אולי נזכה בעוד כרטיס חינם למופע "אגו בשחקים 2". הייתי אמורה לבקר אצל עוד חבר אבל וויתרתי. מאז שחזרתי לארץ, אני לא מרבה לצאת מהבית. הבית הקטן והזר הזה, בסביבה הכל כך שונה מנופי ילדותי, נושא עימו את מעט ה"אני" שהצלחתי להציל מכוחות העבר. גילחתי את הכבישים באריג פחדיי. אולי מוטב שמעולם לא הייתי נוסעת. אולי מוטב שמעולם לא הייתי מתחילה לראות, את השקר, את הצביעות, את הרדידות שמטביעה את הכל בתוך עוד נייר סופג עם שלוש שכבות של רכות. חשבתי שוב על הכסף שאוזל, על החובות הנערמים, על הקנבסים הריקים המחכים למשמעות, על כאב הבדידות הצורב שאולי מחכה על מפתן דלת הבית להתאחד עם נוזל הצער שבגופי, ועל תחושת המעורערות. חשבתי על השוני שלי, שהולך ומתחדד משנה לשנה, חשבתי על איך שהוא גדל בקווים מקבילים עם הבדידות, והצורך באהבה ובהשתייכות. חשבתי בפעם האלף איך הייתי רוצה לעוף מכאן רחוק רחוק, אל תוך עולם של רכות וטוהר, ובעיקר מדדתי שוב ושוב את היאוש הבלתי נתפס, המהול בציפייה, בו אני, המנותקת מהמהות הרווחת בארץ הזאת כניתוק השמש מהירח, אמורה להתחיל ביום ראשון הקרוב, לעבוד כארט-דיירקטורית במשרד פרסום...
