שלום ../images/Emo13.gif חדשה פה
היי, אני לא יודעת למה בדיוק אני כותבת פה, אבל אני מרגישה שמשהו מעיק עליי... ואני לא כ"כ יודעת איך להתמודד עם זה לבד. אני בת 23, לקראת סיום תואר במשפטים, בממוצע גבוה למדי. ההרגשה שלי לאחרונה היא של חוסר ודאות ויציבות, ואני אסביר למה כוונתי. יש לי חבר מזה 4 שנים, והרבה זמן אנחנו חולמים לעבור לגור יחד- החלטנו שנעשה זאת בסוף השנה... בעוד כחדשיים שלושה. אלא שמכיון שהוא מסיים את לימודיו גם, איננו יודעים להיכן לעבור- הוא מהצפון ואני מהמרכז-- ועוד אין לנו מושג להיכן נעבור מפני שזה תלוי במקום העבודה שנמצא.קושי נוסף הוא מהבט הכלכלי- לי כסטודנטית אין אפשרות לשכור דירה כרגע, ואילו לו כנראה תהיה, והוא גם אמר שאין לו בעיה לשלם עליי... אבל הצעד כולו מפחיד אותי למרות שאני מאוד רוצה כבר לעבור לגור איתו! דבר נוסף, אני עובדת כמנהלת פרויקטים (תחום שלא קשור ללימודים), זאת השנה השניה, ומאוד אוהבת את העבודה, שכוללת הן ייעוץ והן ניהול, אלא שלאחרונה חשה מתוסכלת- מכיון שזאת עבודה ממש לא מכניסה, (חצי משרה בשכר זעום). סיבה וספת היא שאני חוששת שהעבודה שחקה אותי... ומצד אחד, אני מרגישה שעליי לסיים את הלימודים שהשקעתי בהם המון מאמץ, כסף, עניין, ולהתחיל לעסוק בתחום או לפחות למצוא סטאז' ולקבל רשיון לעריכת דין,כלומר- מרגישה שאני חייבת לנסות ולראות איך זה בכלל, לפני שאפנה למשהו אחר. ומצד שני- אני מאוד נמשכת לתחום הניהול שבו אני עוסקת כעת, או ליתר דיוק- מרגישה בו יותר בטוחה כי אני יודעת שאני טובה בזה... אז ההתלבטות שלי נמשכת, והיא רק מחריפה מכיון שבכל ראיון שהייתי בו לא התקבלתי להתמחות. אינני יודעת מדוע- אני מגיעה לראיון, משקיעה, עונה תשובות יפות לעתי, ובהרבה מקרים גם נוצר קליק ביני לבין המראיין, אך תמיד התשובה שלילית. כשהלכתי ליחידה להכוונה תעסוקתית אצלנו, אמרו לי- היית רק ב10 ראיונות, זה כלום, יש אנשים שהולכים ל50... אבל אני מרגישה שכל ראיון כזה מוציא לי את החשק להמשיך לחפש... ואני מרגישה כבר תסכול מהמצב. אני לא רגילה לזה כי בכל מקום אני רגילה להצטיין, לבלוט לטובה, בצבא הציעו לי להישאר בקבע, בעבודה הנוכחית מתחננים שאמשיך ובלימודים אני מצטיינת... ופה אני כאילו אחת ממאות. חשבתי שאולי אני צריכה לשנות גישהבנושא, ובאמת הצלחתי לעשות שינוי ולדעתי רואים את זה גם בראיון, אז הייתי מאז בראיון אחד ואני מחכה ללתשובה- מקווה מאוד שחיובית. אז כמו שאתם מבינים, מה שהכי מטריד אותי זה בעצם העתיד- שאני צריכה להחליט מה לעשות עם עצמי, וקשה לי. אני לא יודעת מה לעשות ואני יודעת שאני צריכה לזרום, לתת לעצמי לראות מה הלאה, ולא להיות כ"כ לחוצה, אבל מאוד קשה לי. אני מודעת לכך שאני טיפוס שחייב להיות בשליטה, והמצב של חוסר ודאות של מה יהיה איתי,, ממש סוחט ממני אנרגיות. אני יודעת שאין פה אולי בעיה קונקרטית אבל אני מרגישה כאילו אני במין דאון מתמשך כזה... אשמח לכל תגובה
היי, אני לא יודעת למה בדיוק אני כותבת פה, אבל אני מרגישה שמשהו מעיק עליי... ואני לא כ"כ יודעת איך להתמודד עם זה לבד. אני בת 23, לקראת סיום תואר במשפטים, בממוצע גבוה למדי. ההרגשה שלי לאחרונה היא של חוסר ודאות ויציבות, ואני אסביר למה כוונתי. יש לי חבר מזה 4 שנים, והרבה זמן אנחנו חולמים לעבור לגור יחד- החלטנו שנעשה זאת בסוף השנה... בעוד כחדשיים שלושה. אלא שמכיון שהוא מסיים את לימודיו גם, איננו יודעים להיכן לעבור- הוא מהצפון ואני מהמרכז-- ועוד אין לנו מושג להיכן נעבור מפני שזה תלוי במקום העבודה שנמצא.קושי נוסף הוא מהבט הכלכלי- לי כסטודנטית אין אפשרות לשכור דירה כרגע, ואילו לו כנראה תהיה, והוא גם אמר שאין לו בעיה לשלם עליי... אבל הצעד כולו מפחיד אותי למרות שאני מאוד רוצה כבר לעבור לגור איתו! דבר נוסף, אני עובדת כמנהלת פרויקטים (תחום שלא קשור ללימודים), זאת השנה השניה, ומאוד אוהבת את העבודה, שכוללת הן ייעוץ והן ניהול, אלא שלאחרונה חשה מתוסכלת- מכיון שזאת עבודה ממש לא מכניסה, (חצי משרה בשכר זעום). סיבה וספת היא שאני חוששת שהעבודה שחקה אותי... ומצד אחד, אני מרגישה שעליי לסיים את הלימודים שהשקעתי בהם המון מאמץ, כסף, עניין, ולהתחיל לעסוק בתחום או לפחות למצוא סטאז' ולקבל רשיון לעריכת דין,כלומר- מרגישה שאני חייבת לנסות ולראות איך זה בכלל, לפני שאפנה למשהו אחר. ומצד שני- אני מאוד נמשכת לתחום הניהול שבו אני עוסקת כעת, או ליתר דיוק- מרגישה בו יותר בטוחה כי אני יודעת שאני טובה בזה... אז ההתלבטות שלי נמשכת, והיא רק מחריפה מכיון שבכל ראיון שהייתי בו לא התקבלתי להתמחות. אינני יודעת מדוע- אני מגיעה לראיון, משקיעה, עונה תשובות יפות לעתי, ובהרבה מקרים גם נוצר קליק ביני לבין המראיין, אך תמיד התשובה שלילית. כשהלכתי ליחידה להכוונה תעסוקתית אצלנו, אמרו לי- היית רק ב10 ראיונות, זה כלום, יש אנשים שהולכים ל50... אבל אני מרגישה שכל ראיון כזה מוציא לי את החשק להמשיך לחפש... ואני מרגישה כבר תסכול מהמצב. אני לא רגילה לזה כי בכל מקום אני רגילה להצטיין, לבלוט לטובה, בצבא הציעו לי להישאר בקבע, בעבודה הנוכחית מתחננים שאמשיך ובלימודים אני מצטיינת... ופה אני כאילו אחת ממאות. חשבתי שאולי אני צריכה לשנות גישהבנושא, ובאמת הצלחתי לעשות שינוי ולדעתי רואים את זה גם בראיון, אז הייתי מאז בראיון אחד ואני מחכה ללתשובה- מקווה מאוד שחיובית. אז כמו שאתם מבינים, מה שהכי מטריד אותי זה בעצם העתיד- שאני צריכה להחליט מה לעשות עם עצמי, וקשה לי. אני לא יודעת מה לעשות ואני יודעת שאני צריכה לזרום, לתת לעצמי לראות מה הלאה, ולא להיות כ"כ לחוצה, אבל מאוד קשה לי. אני מודעת לכך שאני טיפוס שחייב להיות בשליטה, והמצב של חוסר ודאות של מה יהיה איתי,, ממש סוחט ממני אנרגיות. אני יודעת שאין פה אולי בעיה קונקרטית אבל אני מרגישה כאילו אני במין דאון מתמשך כזה... אשמח לכל תגובה
) אני עשיתי רשיון נהיגה בטסט ה-6, לא בגלל שאני לא נהג טוב, סתם יצא ככה. הרבה אנשים חושבים שאם הם לא הצליחו עד השלישי, אז קרה איזה אסון. ואז הם באים לחוצים ("אני חייב לעבור"