איה הגינגית
New member
שלום, שבתי.
זו אני, מהשירשור ההוא, על הדיכאון. ואני באה עם תהיות רבות. כאמור, נטלתי סרוקסט במשך 3 חודשים בערך. בשלב מסויימת נהייתי היפראקטיבית נורא, התחלתי לעלות על שולחנות ולשאת דרשות פוליטיות, ולקפץץ לכל עבר ועל כל עבר.ואז, בעצה אחת (עצתם שלהם) של הפסיכולוג שלי והפסיכיאטר המסייע לו (..) הוחלט בתחילה להפחית את המינון ואז לחסלו לחלוטין, כדי לבדוק מהו "מצב הבסיס" שלי, ללא כל תרופות. ראוי לציין, שהיפראקטיביות לא הייתה הרגשה טובה טהורה, מכיוון שזה הגיע לשלב בו הייתי מרגישה בלתי מסופקת בעליל מכל הקיפצוצים חסרי התכלית. הייתי מגיעה הביתה ומרגישה ירידת מתח קיצונית, ותחושת דכדוך ותעוקה קלה. (קלה?) עכשיו אני נטולת תרופות. אני מרגישה די אנרגטית באופן יחסי, אם כי יותר עצבנית. אני גם חשה דכדוך סביב העובדה שכבר לא יוצאות לי כל כך הרבה מילים ומחשבות בכל כך מעט זמן. אני מרגישה שהאנרגטיות שלי עכשיו היא פחות חיה. מזוייפת. אני כבר לא מרגישה חופשיות לעשות את כל הדברים שעשיתי לפני רגעים מעטים. ומצד שני, עדיין יש תחושה עמוקה של חוסר סיפוק. אני יודעת שתרופות נוגדות דיכאון עשויות לגרום לפריצה של תופעות מאניות/היפומאניות. מאידך, אני תוהה האם אלו רק התרופות, או שהן גורמות לפרץ של מה שכבר קיים ? או במילים אחרות - האם הייתי מרגישה ככה גם ללא התרופות ? וחוצמזה, ככה אני לא רוצה להיות. אז מה כן ? מקווה ששמרתי על רמות מסויימות של בהירות.
זו אני, מהשירשור ההוא, על הדיכאון. ואני באה עם תהיות רבות. כאמור, נטלתי סרוקסט במשך 3 חודשים בערך. בשלב מסויימת נהייתי היפראקטיבית נורא, התחלתי לעלות על שולחנות ולשאת דרשות פוליטיות, ולקפץץ לכל עבר ועל כל עבר.ואז, בעצה אחת (עצתם שלהם) של הפסיכולוג שלי והפסיכיאטר המסייע לו (..) הוחלט בתחילה להפחית את המינון ואז לחסלו לחלוטין, כדי לבדוק מהו "מצב הבסיס" שלי, ללא כל תרופות. ראוי לציין, שהיפראקטיביות לא הייתה הרגשה טובה טהורה, מכיוון שזה הגיע לשלב בו הייתי מרגישה בלתי מסופקת בעליל מכל הקיפצוצים חסרי התכלית. הייתי מגיעה הביתה ומרגישה ירידת מתח קיצונית, ותחושת דכדוך ותעוקה קלה. (קלה?) עכשיו אני נטולת תרופות. אני מרגישה די אנרגטית באופן יחסי, אם כי יותר עצבנית. אני גם חשה דכדוך סביב העובדה שכבר לא יוצאות לי כל כך הרבה מילים ומחשבות בכל כך מעט זמן. אני מרגישה שהאנרגטיות שלי עכשיו היא פחות חיה. מזוייפת. אני כבר לא מרגישה חופשיות לעשות את כל הדברים שעשיתי לפני רגעים מעטים. ומצד שני, עדיין יש תחושה עמוקה של חוסר סיפוק. אני יודעת שתרופות נוגדות דיכאון עשויות לגרום לפריצה של תופעות מאניות/היפומאניות. מאידך, אני תוהה האם אלו רק התרופות, או שהן גורמות לפרץ של מה שכבר קיים ? או במילים אחרות - האם הייתי מרגישה ככה גם ללא התרופות ? וחוצמזה, ככה אני לא רוצה להיות. אז מה כן ? מקווה ששמרתי על רמות מסויימות של בהירות.