שלום רב.

תוליק

New member
שלום רב.

קרוב משפחה שלי אובחן לאחרונה כסובל ממניה. אחיו הגדול פנה אלי, (כנראה כי אני נחשבת "מבינה" עם תואר ראשון בפסיכולוגיה ורכזת באנוש) שאסביר לו מה זה בדיוק. הוא מאוד חושש ומבולבל, כאח בכור (כך נראה לי לפי הסיפורים שלו) אתה די מתוסכל כי ההורים הם הפועלים והעושים והוא אמנם משותף בנעשה אבל מנותק מההחלטות. אשמח למצא חומר על המחלה שמוסבר בצורה פשוטה וקולחת - אם תוכלו לצרף קישור וגם לשאול שאלה - ידוע לי שמניה לעיתים נדירות באה ללא הדיפרסיה (יותר מאשר דיפסרסיה ללא מניה) מה זה אומר? האם יתעכן שיום אחד יופיע גם הדיכאון או שכך זה ישאר? סופר לי שהבחור טוען שהוא המשיח - זה לא מצביע על אפשרות של סכיזופרניה?. אשמח לשמוע כמה שיותר מידע - וגם שאלות שיכולות לצוץ לו כאח. חשוב לי להרגיע אותו שלא הגיע סוף העולם. באחת השיחות אמרתי לו שאם אחיו היה מאובחן כחולה סכרת היה מזריק אינסולין או לוקח תרופות והיה ממשיך בחייו. ניסיתי להסביר שאפילו שזה לא נראה כך זה די דומה במקרה הזה, אם אחיו יקפיד לקחת תרופות אין סיבה שלא יוכל להמשיך בחייו כפי שתכנן אותם עד עכשיו. האם צדקתי כשאמרתי את זה? האם יש מקום להשוואה? תודה מראש תוליק
 

jinjetta

New member
שלום תוליק

לא מצאתי אתר שמסביר על מניה דפרסיה בצורה פשוטה (או בכלל), אז אענה בינתיים על השאלות האחרות 1. בנוגע למשפחה. כמי שגם נמצאת בתפקיד האחות, אני מבינה את התסכול הזה שבו לוקחים חלק בנעשה אבל לא משתתפים בהחלטות. היום, במרחק של כמה שנים טובות, אני חושבת שכדאי לפחות לנסות להכריח את ההורים להקשיב גם לדעתם של האחים. לפעמים הם רואים את הדברים מנקודת מבט שונה, לפעמים קרבת הגיל מסייעת ביצירת קשר שלא נוצר עם ההורים. כדאי לומר להורים שלמרות הקושי והבלבול שמלווים את האבחון של אחד הילדים אסור לשכוח את הילדים האחרים. 2. אני לא פסיכיאטרית וגם לא פסיכולוגית, ובעצם הידע שלי בסוגים השונים של ההפרעות/מחלות/פגיעות הוא די מצומצם. אין לי דרך לדעת האם יתכן שיום אחד יופיע גם דכאון או שיש גם סימפטומים של סכיזופרניה. זה מסוג הדברים שדורשים אבחון מקצועי. הרבה פעמים כמה סוגים של הפרעות/מחלות מגיעים יחד, ברמות שונות ובתצורות שונות. 3. לגבי סוף העולם - הוא באמת לא הגיע, ומבחינה זו קרוב המשפחה שלך יכול להיות "רגוע". אבל המשפחה בהחלט עוברת איזה שהוא זעזוע, וצריכה ללמוד להתמודד עם הסיטואציה החדשה שבה היא נמצאת. התעלמות מקיומה של ההפרעה לא יהפוך אותה לבלתי קיימת. היא שם וצריך ללמוד לא להתבייש בה (כי אין מה לעשות, ובניגוד לסכרת למחלות והפרעות נפשיות יש עדיין סטיגמה שלילית בחברה). כל אדם, וכמו בכל מחלה אחרת, מתמודד באופן שונה עם המצב. בעקרון תרופות מאזנות את המצב הנפשי ומאפשרות לפגוע הנפש לתפקד ברמה זו או אחרת מבחינה אישית וחברתית. אבל, כאמור, זה תלוי בהרבה גורמים אחרים כמו אישיות, תמיכה של המשפחה, אופציות חברתיות ועוד. הרבה פגועי וחולי נפש מקיימים חיי משפחה וחברה, עובדים בעבודות שונות וחיים את חייהם כשהם חייבים לקחת תרופות, ולא שונים בכך, באופן מהותי, מאנשים הסובלים ממחלות כרוניות אחרות. יתכן שיש להם מגבלות שונות (לא יכולים לעבוד שעות ארוכות, לא יכולים לעבוד בתנאי לחץ, זקוקים ליותר מרחב פרטי וכו'), אבל סוף העולם בהחלט עוד לא הגיע.
 

תוליק

New member
קודם כל תודה

אשמח לשמוע עוד שאלות והתלבטויות שעלולות לצוץ לאח, וכמובן תשובות מספקות שאוכל לתת לו...
 
למעלה