שלום רב
אחי בן 39, גר עם ההורים, אינו מדווח/מוכר, אינו מאובחן, אינו מטופל וכו', כל היום בבית, חסר תעסוקה, חסר קשר ומגע עם אנשים באופן מוחלט (גם לא תקשורת בעולם הוירטואלי), חסר פעילות גופנית ולו העדינה ביותר, עוסק בטקסים 24/7, כגון : עמידה ממושכת מאוד על משבצת מסויימת, מבטים רבים על שעון מסויים, רחיצת ידיים מס' רב של פעמים (ידיו נראות משופשפות, מתקלפות ואדומות, בעיקר מחורף...הן גם דיי רועדות), טקס ארוחת בוקר הנמשך 6-7 שעות בערך, ישיבה והנחת ידיים באופן מאוד מאוד מסויים ונראה שאוסר על עצמו תנועות מסויימות ומגביל עצמו עם השנים ביותר ויותר תנוחות ומצבים.
בשנים האחרונות יש לו פצע קשה ריפוי ברגל ולכן הוא גם צולע (הפצע נראה עדיין במצב לא טוב בכלל), בחצי השנה האחרונה יש לו הפרעות עיכול/שלשולים ולכן הוא גם מאוד מאוד רזה, כמו דחליל (2 הדברים האלו החמירו את מצבו הכללי והנפשי עוד יותר, למרות שאימי מנסה לטפל במצבים רפוראיים אלו ככל שהיא יכולה)...
הוא גם בעל המון לקויות הקשורות לאוטיזם (אם הקודמות לא קשורות לכך באופן ישיר/עקיף): כגון המנעות מקשר עין, חוסר הבנה של מצבים/קודים חברתיים (ואצלו זה לא רק בשל הלקות, אלא פשוט מחוסר נסיון, כי לא היו לו חברים...ואם ילמדו אותו לאט, יכול להיות שיבין, לפחות חלקית), אי יכולת לשוחח על רעיונות מורכבים (לא ברור אם יבין מה זה עריכה מכוונת או פוטושופ...לא כל שכן דיון פילוסופי), התנהגות סטריאוטיפית, תנועות משונות (שפת גוף ביזארית), בעיה במוטוריקה עדינה, חוסר יכולת להסביר את מצבו, נראה שיש בעיה קשה הקשורה באמפטיה (לא בטוח אם לא מרגיש שום אמפטיה, או לא מסוגל להביע ולא יודע איך להביע אותה...גם כשמישהו ממש ממש סובל), לא יודע איך ליצור חברים, נראה כאילו מדבר לעצמו ועסוק בעולם פנימי בלתי נגיש, כנראה סובל מהמון תופעות ודברים אך לא ניתן לדעת ממה, איך וכמה באופן וודאי - מה שהופך אותי למאוד מוטרדת בלי הפסקה.
כשהייתי קטנה היתה לי פחות אמפטיה אליו (התחננתי כל היום שהוא ימות), כי הוא התעלל בי דרך התנהגותו (גם אם לא בכוונה) ואפילו זרק עלי כסא וניסה לשרוף אותנו, אך היום (ומאז שעזבתי את הבית) אני לא מפסיקה לדאוג לגבי מצבו וזה הרס והורס לי את כל החיים בצורה מטורפת (בעיקר כשאני חושבת על כל האופציות של מחלות, תופעות, כאבים, גירודים ועוד שיכולים לגרום לו סבל תמידי ואינם מטופלים כראוי או מטופלים בצורה הפוכה...וכן כשאני חושבת על חוסר התזוזה שלו והעובדה שאינו מתקלח, או מתקלח פעם בהמון זמן).
יש לי הורים - אשר מגיל קטן פשוט מתכחשים למצבו ולא מוכנים לקבל שום מושג כמו אוטיזם, לקות (או לשמוע את המילה רווחה).
הם מודים (בערך) כי אינו נורמטיבי ובהחלט מרגישים עול נוראי, אך לא יודו בכך לעולם.
אימי מייחסת את העובדה שאינו עובד - לכך שיש לה אויבים הפועלים נגדה בעולם. היא מאוד פרנואידית, אבל זה כבר סיפור שלם בפני עצמו...
הם מתחילים להיות מאוד מבוגרים וזה פשוט לא הגיוני להשאיר את כל עול הטיפול בו על אימי. זה לא אנושי לאפשר את המצב כפי שהוא ואת מצבי הנפשי שהולך ומחריף משנה לשנה בשל כך (עד כדי כך שאני הופכת להיות בעלת תפקוד אוטיסטי נמוך בעצמי).
יש לי אחות נוספת, המסכימה עם כל הדברים הנ"ל (ובפרט הגדרתו של האח כאספרגר/אוטיסט בעל עוד כל מיני תסמונות וכו'), אך החליטה כבר בגיל קטן להדחיק הכל ומודה כי הדרך שלה היא פשוט הכחשה (טוענת שאין לה שום אח וכו') והדחקה מוחלטת (טוענת שאם תחשוב על זה, היא תגיע לחוסר תפקוד כמוני) - כי רק כך היא מצליחה לחיות חיים נורמטיבים.
אך אני עוברת גיהנום נצחי (לא מסוגלת להינות מכלום) ואף אחד בעולם לא רוצה לעזור לי, לא יכול לעזור לי ולא מבין אותי כלל.
הגעתי למצב שמונעת מעצמי כל דבר באשר הוא - כי יודעת שאחי לא יעשה אותו או לא יהנה ממנו.
הרס עצמי מטורף.
כולם אומרים לי לפנות לרווחה (של העיר בו משפחתי מתגוררת) בדחיפות.
מה עלי לעשות?
ואבקש המלצה לפסיכולוגית, רצוי מר"ג, עובדת עם הכללית (+מבינה באוסידי ואולי אוטיזם)
אחי בן 39, גר עם ההורים, אינו מדווח/מוכר, אינו מאובחן, אינו מטופל וכו', כל היום בבית, חסר תעסוקה, חסר קשר ומגע עם אנשים באופן מוחלט (גם לא תקשורת בעולם הוירטואלי), חסר פעילות גופנית ולו העדינה ביותר, עוסק בטקסים 24/7, כגון : עמידה ממושכת מאוד על משבצת מסויימת, מבטים רבים על שעון מסויים, רחיצת ידיים מס' רב של פעמים (ידיו נראות משופשפות, מתקלפות ואדומות, בעיקר מחורף...הן גם דיי רועדות), טקס ארוחת בוקר הנמשך 6-7 שעות בערך, ישיבה והנחת ידיים באופן מאוד מאוד מסויים ונראה שאוסר על עצמו תנועות מסויימות ומגביל עצמו עם השנים ביותר ויותר תנוחות ומצבים.
בשנים האחרונות יש לו פצע קשה ריפוי ברגל ולכן הוא גם צולע (הפצע נראה עדיין במצב לא טוב בכלל), בחצי השנה האחרונה יש לו הפרעות עיכול/שלשולים ולכן הוא גם מאוד מאוד רזה, כמו דחליל (2 הדברים האלו החמירו את מצבו הכללי והנפשי עוד יותר, למרות שאימי מנסה לטפל במצבים רפוראיים אלו ככל שהיא יכולה)...
הוא גם בעל המון לקויות הקשורות לאוטיזם (אם הקודמות לא קשורות לכך באופן ישיר/עקיף): כגון המנעות מקשר עין, חוסר הבנה של מצבים/קודים חברתיים (ואצלו זה לא רק בשל הלקות, אלא פשוט מחוסר נסיון, כי לא היו לו חברים...ואם ילמדו אותו לאט, יכול להיות שיבין, לפחות חלקית), אי יכולת לשוחח על רעיונות מורכבים (לא ברור אם יבין מה זה עריכה מכוונת או פוטושופ...לא כל שכן דיון פילוסופי), התנהגות סטריאוטיפית, תנועות משונות (שפת גוף ביזארית), בעיה במוטוריקה עדינה, חוסר יכולת להסביר את מצבו, נראה שיש בעיה קשה הקשורה באמפטיה (לא בטוח אם לא מרגיש שום אמפטיה, או לא מסוגל להביע ולא יודע איך להביע אותה...גם כשמישהו ממש ממש סובל), לא יודע איך ליצור חברים, נראה כאילו מדבר לעצמו ועסוק בעולם פנימי בלתי נגיש, כנראה סובל מהמון תופעות ודברים אך לא ניתן לדעת ממה, איך וכמה באופן וודאי - מה שהופך אותי למאוד מוטרדת בלי הפסקה.
כשהייתי קטנה היתה לי פחות אמפטיה אליו (התחננתי כל היום שהוא ימות), כי הוא התעלל בי דרך התנהגותו (גם אם לא בכוונה) ואפילו זרק עלי כסא וניסה לשרוף אותנו, אך היום (ומאז שעזבתי את הבית) אני לא מפסיקה לדאוג לגבי מצבו וזה הרס והורס לי את כל החיים בצורה מטורפת (בעיקר כשאני חושבת על כל האופציות של מחלות, תופעות, כאבים, גירודים ועוד שיכולים לגרום לו סבל תמידי ואינם מטופלים כראוי או מטופלים בצורה הפוכה...וכן כשאני חושבת על חוסר התזוזה שלו והעובדה שאינו מתקלח, או מתקלח פעם בהמון זמן).
יש לי הורים - אשר מגיל קטן פשוט מתכחשים למצבו ולא מוכנים לקבל שום מושג כמו אוטיזם, לקות (או לשמוע את המילה רווחה).
הם מודים (בערך) כי אינו נורמטיבי ובהחלט מרגישים עול נוראי, אך לא יודו בכך לעולם.
אימי מייחסת את העובדה שאינו עובד - לכך שיש לה אויבים הפועלים נגדה בעולם. היא מאוד פרנואידית, אבל זה כבר סיפור שלם בפני עצמו...
הם מתחילים להיות מאוד מבוגרים וזה פשוט לא הגיוני להשאיר את כל עול הטיפול בו על אימי. זה לא אנושי לאפשר את המצב כפי שהוא ואת מצבי הנפשי שהולך ומחריף משנה לשנה בשל כך (עד כדי כך שאני הופכת להיות בעלת תפקוד אוטיסטי נמוך בעצמי).
יש לי אחות נוספת, המסכימה עם כל הדברים הנ"ל (ובפרט הגדרתו של האח כאספרגר/אוטיסט בעל עוד כל מיני תסמונות וכו'), אך החליטה כבר בגיל קטן להדחיק הכל ומודה כי הדרך שלה היא פשוט הכחשה (טוענת שאין לה שום אח וכו') והדחקה מוחלטת (טוענת שאם תחשוב על זה, היא תגיע לחוסר תפקוד כמוני) - כי רק כך היא מצליחה לחיות חיים נורמטיבים.
אך אני עוברת גיהנום נצחי (לא מסוגלת להינות מכלום) ואף אחד בעולם לא רוצה לעזור לי, לא יכול לעזור לי ולא מבין אותי כלל.
הגעתי למצב שמונעת מעצמי כל דבר באשר הוא - כי יודעת שאחי לא יעשה אותו או לא יהנה ממנו.
הרס עצמי מטורף.
כולם אומרים לי לפנות לרווחה (של העיר בו משפחתי מתגוררת) בדחיפות.
מה עלי לעשות?
ואבקש המלצה לפסיכולוגית, רצוי מר"ג, עובדת עם הכללית (+מבינה באוסידי ואולי אוטיזם)