שלום רב,
אני חיילת, בת 20 . .בשנתיים- שלוש האחרונות שמתי לב שהפכתי לבן אדם "ספונטני" יותר, אני לא חושבת לפני שאני עושה דברים.זאת אומרת, אני קודם כול מבצעת אותם ולאחר מכן חושבת על ההשלכות. לצערי, הדבר מתבטא בכול תחומי החיים. כמה דוגמאות: אני לומדת נהיגה מזה שנה וחצי, עשיתי ארבעה טסטים- ונכשלתי. במהלך הנהיגה אני מרגישה שאני נוהגת ואז חושבת על ההשלכות. אני עולה על אוטובוס לדוגמא, שאני כמעט בטוחה (בהחלט לא 100%) שהוא מגיע ליעד שלי- ומקווה לטוב... וזאת במקום לשאול את הנהג, לאן הוא מגיע! כשאני יוצאת בערב, אני לא חושבת איך אני אחזור הבייתה, אני קודם יוצאת (מה שעובר לי בראש זה: "יהיה בסדר...") אחרי כול מקרה שכזה אני לא מאמינה שעשיתי את השטות הזאת...לאחר המעשה אני מבינה את גודל הטעות. אני חוששת מההשלכות של התכונה/ בעיה הזו בהמשך חיי. למזלי, זה מתבטא כעת באירועים קטנים, אך ללא ספק יש בי פחד מאוד גדול ממה שעלול לקרות בעתיד. אופטימיות יתר? או שזוהי בעיה מממשית שלדעתך מצריכה טיפול? ואם כן, האם אפשר לטפל לבד? תודה מראש, Gargirit
אני חיילת, בת 20 . .בשנתיים- שלוש האחרונות שמתי לב שהפכתי לבן אדם "ספונטני" יותר, אני לא חושבת לפני שאני עושה דברים.זאת אומרת, אני קודם כול מבצעת אותם ולאחר מכן חושבת על ההשלכות. לצערי, הדבר מתבטא בכול תחומי החיים. כמה דוגמאות: אני לומדת נהיגה מזה שנה וחצי, עשיתי ארבעה טסטים- ונכשלתי. במהלך הנהיגה אני מרגישה שאני נוהגת ואז חושבת על ההשלכות. אני עולה על אוטובוס לדוגמא, שאני כמעט בטוחה (בהחלט לא 100%) שהוא מגיע ליעד שלי- ומקווה לטוב... וזאת במקום לשאול את הנהג, לאן הוא מגיע! כשאני יוצאת בערב, אני לא חושבת איך אני אחזור הבייתה, אני קודם יוצאת (מה שעובר לי בראש זה: "יהיה בסדר...") אחרי כול מקרה שכזה אני לא מאמינה שעשיתי את השטות הזאת...לאחר המעשה אני מבינה את גודל הטעות. אני חוששת מההשלכות של התכונה/ בעיה הזו בהמשך חיי. למזלי, זה מתבטא כעת באירועים קטנים, אך ללא ספק יש בי פחד מאוד גדול ממה שעלול לקרות בעתיד. אופטימיות יתר? או שזוהי בעיה מממשית שלדעתך מצריכה טיפול? ואם כן, האם אפשר לטפל לבד? תודה מראש, Gargirit