שלום פרק ב'
אז אני דני, בת 33 ... גרושה מזה כמה שנים פלוס ילדה בת חמש. לאחרונה, הכרתי גבר, בן גילי, רווק(ללא), היחסים בינינו נפלאים, התקשורת פתוחה וטובה, והרומנטיקה בעיצומה כבר שלושה חודשים. אני מודעת לכך שהוא נכנס אל תוך עולם עם מושגים לגמרי שונים משלו והכל מרגיש לו קצת כמו סינית...ושזה קצת "גדול" עליו. ואנחנו מדברים על זה (לא הרבה), מנסים לתמרן בין ההבדלים, הטכנים כמו הריגשים...(מה שלא קל) כשברקע התיאוריה שלו היא..."האהבה מנצחת את הקשיים" (תמים הבחור) ונכון, מרגישה שהוא אוהב אותי, ואני אוהבת בחזרה, אפילו מאוד... (או לפחות ככה אני חושבת שקוראים לזה - לא קרה לי הרבה זמן). בכל מקרה, לאחרונה (לפני קצת פחות משלושה שבועות), הצלחתי סופסוף לאזור את האומץ, והכרתי לו את... ביתי. אבל.... אין שם חיבור! והוא אפילו לא מנסה ליצור כזה..... ישנו קור מסויים בהתנהלות שלו איתה... יכולה לדבר איתו על כך...אבל מה לומר?..."תתקרב" - כשהוא בעצמו לא באמת מרגיש צורך או רצון להתקרב? דוגמא חיה מאמש - הוא חזר מהעבודה הבחור, ישבנו אצלי בבית, על הספה, מוסיקה ברקע, אווירה נעימה...משוחחים, צוחקים... הוא מספר על קורות היום שלו שעבר...אני מקשיבה, מגיבה, מתעניינת... ואז, מצידי, מתחילה לספר על שקרה במהלך היום שלי, על מקרה שריגש אותי ושקשור כולו בילדה שלי... תוך חצי שניה הוא איבד את הסובלנות והעניין! לגמרי! קשה לפספס שמישהו מולך מאבד עניין במה שאתה אומר. ואז...(ובאופן לא מפתיע) איבדתי גם אני את ההתעניינות בו. האמת? לא רוצה לאבד את הרגש אליו אבל המצבים שנוצרים(וחוזרים על עצמם) גורמים לכך לקרות... יודעת שזה מורכב ודרושה מידה לא מבוטלת של סובלנות, כמו גם זמן, הקשרות ושאר ירקות... אבל משהו בהרגשה שלי אומר... שמשהו כאן לא בסדר. מה דעתכם? ותודה מראש
אז אני דני, בת 33 ... גרושה מזה כמה שנים פלוס ילדה בת חמש. לאחרונה, הכרתי גבר, בן גילי, רווק(ללא), היחסים בינינו נפלאים, התקשורת פתוחה וטובה, והרומנטיקה בעיצומה כבר שלושה חודשים. אני מודעת לכך שהוא נכנס אל תוך עולם עם מושגים לגמרי שונים משלו והכל מרגיש לו קצת כמו סינית...ושזה קצת "גדול" עליו. ואנחנו מדברים על זה (לא הרבה), מנסים לתמרן בין ההבדלים, הטכנים כמו הריגשים...(מה שלא קל) כשברקע התיאוריה שלו היא..."האהבה מנצחת את הקשיים" (תמים הבחור
) ונכון, מרגישה שהוא אוהב אותי, ואני אוהבת בחזרה, אפילו מאוד... (או לפחות ככה אני חושבת שקוראים לזה - לא קרה לי הרבה זמן). בכל מקרה, לאחרונה (לפני קצת פחות משלושה שבועות), הצלחתי סופסוף לאזור את האומץ, והכרתי לו את... ביתי. אבל.... אין שם חיבור! והוא אפילו לא מנסה ליצור כזה..... ישנו קור מסויים בהתנהלות שלו איתה... יכולה לדבר איתו על כך...אבל מה לומר?..."תתקרב" - כשהוא בעצמו לא באמת מרגיש צורך או רצון להתקרב? דוגמא חיה מאמש - הוא חזר מהעבודה הבחור, ישבנו אצלי בבית, על הספה, מוסיקה ברקע, אווירה נעימה...משוחחים, צוחקים... הוא מספר על קורות היום שלו שעבר...אני מקשיבה, מגיבה, מתעניינת... ואז, מצידי, מתחילה לספר על שקרה במהלך היום שלי, על מקרה שריגש אותי ושקשור כולו בילדה שלי... תוך חצי שניה הוא איבד את הסובלנות והעניין! לגמרי! קשה לפספס שמישהו מולך מאבד עניין במה שאתה אומר. ואז...(ובאופן לא מפתיע) איבדתי גם אני את ההתעניינות בו. האמת? לא רוצה לאבד את הרגש אליו אבל המצבים שנוצרים(וחוזרים על עצמם) גורמים לכך לקרות... יודעת שזה מורכב ודרושה מידה לא מבוטלת של סובלנות, כמו גם זמן, הקשרות ושאר ירקות... אבל משהו בהרגשה שלי אומר... שמשהו כאן לא בסדר. מה דעתכם? ותודה מראש
