גם אצלי זה היה ככה עם מוזיקה
בשנים שלא רקדתי (כשהפסקתי לרקוד את הסגנון הזה) פשוט לא יכולתי לסבול את סגנון המוזיקה הזה וכל פעם כשהייתי נוסעת עם ההורים שלי הייתי משגעת אותם שישנו את המוזיקה כי אני לא מוכנה לשמוע את זה, אפילו לקחתי איתי ווקמן רק כדי לא לשמוע את המוזיקה הזו. היום, כשחזרתי לרקוד, אני לא יכולה להפסיק לשמוע את המוזיקה הזו. אני עדיין שומעת גם סגנונות אחרים כמובן אבל אני מרגישה שזה כמו מעגל, משהו שאהבתי פעם, אח"כ לא הסכמתי בשום פנים ואופן להאזין לו והיום אני לא יכולה לוותר על השמחה שזה מעניק לי
לפעמים אמא שלי אפילו מתרגמת לי חלקים מהמוזיקה כדי שלפחות אני אבין קצת ממה אני נהנית. ואני מבינה את ההתרגשות והציפייה שלך כל פעם לשיעור. גם אצלי זה ככה. אני רוקדת פעם בשבוע בחוג (שאני מגלה אותו כל פעם מחדש) ופעם בשבוע אני רוקדת בסטודיו בחדר הכושר, וכמובן שבבית ובעיקר בבוקר זה הדבר היחיד שממריץ אותי (כשאני בבית ואני שמה מוזיקה בהתחלה אני יכולה שלא לרקוד - אחרי שתי דקות זה עובר לי). איילת.