אלוקימה יודעת
שהרופאים האלה עושים הכול כדי להמית אותי בהצפת רעלים. ואני לא אתן להם!
טוב, על קצה קצהו של המזלג הוירטואלי שלי אני אספר לכם איך נכנסתי היום למחלקה האונקולוגית ומצאתי שם המון גוויות אדם תלויות על אנקולים, כמצופה משם המחלקה. המדוכאים עלי אדמות התפרשו לאורך הקירות על גבי כורסות שצבען כצבע ראשי (מבפנים) וחיממו את ורידיהם בהבעה של "אני כבר אשב לי כאן בחושך ואחכה לרע מכול, בלאו הכי אני הולך למות ואף אחד לא ישים לב, זושה אולי אפילו לא תבוא להלוויה, הנבלה, או לפחות בטח תדפוק פריזורה לפני זה ולא תבכה בשביל לא לקלקל את הפודרה". אני, מה-לא-מתאים-לי-אידיאולוגית לפרצוף ההבעה הזאת (אני מהדור שגדל על "כשאת בוכה את לא יפה" וגו', ולאונקולוגית לא באים כמו סמרטוטים, יש לדפוק הופעה!), התיישבתי ליד החלון, שם השמש חיממה כורסה תכלכלה ממש בשבילי ועץ נחמד ניבט ישר אליי ועשה לי בענפים סימנים של "יש עולם אחר, ועוד כמה שעות את יוצאת אליו בחזרה, שלא תשכחי". מקום טוב בפינה. איך שהתחיל הטיפול שלי בא מישהו והתיישב לצידי, ושאל בנימוס אם אפשר לפתוח את הוילון שחצץ בינינו. נו, גבר ש
יודע שיש לי סרטן ובכל זאת רוצה להציץ בסחורה - אני אגיד לו לא?! אמרתי - בטח, בטח, והאיש הציץ, הושיט לי זוג דפים, אמר: אני-כתבתי, וציווה: תקראי! קראתי, מה, לא אקרא? הסתבר לי שהאיש כותב אחרי כל טיפול, מתאר את מה שהולך שם אבל דרך פריזמה של הומור שחור - בקיצור - אח"לה! אחד משלנו! תוך חמש דקות מצאנו את עצמנו צוחקים בקול גדול ולא עושים הנחה לאף מטופל שהיה במחלקה, לאף אחות, לשום מבט תמה ותוהה שהופנה לעברנו. שנאמר: משוגעי כל המחלקה - התאחדו! נו, בסוף גם מזה עוד נצטרך להיגמל.