שלום לכן שוב מ ע
היי זו אני ע. טוב אז אמנם לא כתבתי די הרבה זמן אבל כן קראתי מה שנכתב לאחרונה. הבנות שאבדו את אמן לא מזמן מדברות הרבה על זכרונות וגעגועים והאמת היא שזה עורר בי הרבה מחשבה ואפילו קצת קנאה אם אפשר לקרוא לזה ככה. אצלי כמי שאבדה את אמה לפני עשרים שנה הדברים קצת שונים. זה לא שאין לי זכרונות מאימי. אבדתי אותה כשהייתי בת 16 , גיל שבהחלט כבר אפשר לזכור ממנו דברים. ובכל זאת אני חייבת לומר שאינני נזכרת באמא כל יום מחיי. הזכרונות עולים ברגעי משבר למינהם, בצמתים חשובים בחיים,: אחרי לידות, בחגים, באירועים חשובים וכו, התחושות שעולות אז הן שאם אמא הייתה נמצאת הכל היה אחרת. כלומר כשאני חושבת על זה יש כאן מעין אידאליזציה שלי לאמא. שהרי אינני יודעת איך היה אילו באמת אמא הייתה חיה היום, אולי הייתה אישה מאד עסוקה ולא הייתה יכולה לעזור לי עם הילדים (כמו שאני באמת חושבת שהייתה עושה אילו היתה חיה) ואולי בכלל היינו רבות? הרי אי אפשר לדעת. רציתי לשאול בעיקר את הוותיקות שבינכן (אלה שאיבדו כמוני את אימן לפני הרבה זמן יחסית ) האם הן מרגישות כך גם? האם גם אתן חשות באידאילזיציה הזו? ה שאני רוצה לומר זה לא שאין לי זכרונות מאמא. יש לי אבל הזכרונות האלה קשורים למה שהיה אז כשהייתי בת 16. לעומת זאת דווקא לגבי מצבים שאני עוברת כיום, לגבע האמהות שלי לגבי הזוגיות שלי לגבי דילמות שעולות אצלי בתחום המימוש העצמי והמקצועי, לגבי כל אלה אין לי שום מושג מה אמא היתה עושה אומרת או מייעצת לי. והאמת היא שזה הכי חסר לי. אני בעצם מבינה היום שהגעגועים שלי לאמא הם לא כל כך למה שהיה אלה בעקר למה שלא הספיק להיות. אני חיה היום יותר שנים בלי מאשר עם וככל שהזמן עובר זה קשה ומכאיב יותר. אשמל לשמוע האם מישהי מרגישה כמוני ובכלל מה אתן חושבות על זה שבוע טוב לכולן ונשתמע.
היי זו אני ע. טוב אז אמנם לא כתבתי די הרבה זמן אבל כן קראתי מה שנכתב לאחרונה. הבנות שאבדו את אמן לא מזמן מדברות הרבה על זכרונות וגעגועים והאמת היא שזה עורר בי הרבה מחשבה ואפילו קצת קנאה אם אפשר לקרוא לזה ככה. אצלי כמי שאבדה את אמה לפני עשרים שנה הדברים קצת שונים. זה לא שאין לי זכרונות מאימי. אבדתי אותה כשהייתי בת 16 , גיל שבהחלט כבר אפשר לזכור ממנו דברים. ובכל זאת אני חייבת לומר שאינני נזכרת באמא כל יום מחיי. הזכרונות עולים ברגעי משבר למינהם, בצמתים חשובים בחיים,: אחרי לידות, בחגים, באירועים חשובים וכו, התחושות שעולות אז הן שאם אמא הייתה נמצאת הכל היה אחרת. כלומר כשאני חושבת על זה יש כאן מעין אידאליזציה שלי לאמא. שהרי אינני יודעת איך היה אילו באמת אמא הייתה חיה היום, אולי הייתה אישה מאד עסוקה ולא הייתה יכולה לעזור לי עם הילדים (כמו שאני באמת חושבת שהייתה עושה אילו היתה חיה) ואולי בכלל היינו רבות? הרי אי אפשר לדעת. רציתי לשאול בעיקר את הוותיקות שבינכן (אלה שאיבדו כמוני את אימן לפני הרבה זמן יחסית ) האם הן מרגישות כך גם? האם גם אתן חשות באידאילזיציה הזו? ה שאני רוצה לומר זה לא שאין לי זכרונות מאמא. יש לי אבל הזכרונות האלה קשורים למה שהיה אז כשהייתי בת 16. לעומת זאת דווקא לגבי מצבים שאני עוברת כיום, לגבע האמהות שלי לגבי הזוגיות שלי לגבי דילמות שעולות אצלי בתחום המימוש העצמי והמקצועי, לגבי כל אלה אין לי שום מושג מה אמא היתה עושה אומרת או מייעצת לי. והאמת היא שזה הכי חסר לי. אני בעצם מבינה היום שהגעגועים שלי לאמא הם לא כל כך למה שהיה אלה בעקר למה שלא הספיק להיות. אני חיה היום יותר שנים בלי מאשר עם וככל שהזמן עובר זה קשה ומכאיב יותר. אשמל לשמוע האם מישהי מרגישה כמוני ובכלל מה אתן חושבות על זה שבוע טוב לכולן ונשתמע.