שלום לכם
הגעתי לכאן בעקבות תגובה שקיבלתי על משהו שכתבתי בפורום אחר... יש בי נטיה לרמוס את הרצונות והצרכים שלי, כדי שלאחרים יהיה נוח. ככה חונכתי וככה זה ממשיך עד היום. רק לאחרונה, העזרתי לומר "לא" למשהו שהרגשתי שמזיק לי ואייני רוצה לעשות. עבדתי במקום מסוים, ובחצי שנה האחרונה ספגתי הרבה פגיעות אישיות מצד הבוס ובכלל האוירה במקום העבודה היתה מזוהמת לגמרי. הבוס פיטר אותי מהעבודה בחודש ה-11 (כדי לא לשלם פיצויים), אבל דרש שאמשיך (באותו שכר נמוך) פרויקט כלשהו עליו עבדתי ולא הספקתי לסיים - שלא באשמתי. בהתחלה הסכמתי לכל, בלית ברירה, אבל בהמשך הרגשתי שרק המחשבה שאצטרך לעבוד על הפרויקט הזה פשוט מענה אותי. יש בי כעס כלפי הבוס הזה, ואין לי שום רצון לעבוד עבורו. עשיתי צעד שאיש לא דמיין שאעשה: כתבתי לו מכתב ופירטתי את התחושות שלי בתקופה האחרונה, והודעתי לו שאני מפסיקה לעבוד עבורו. המכתב נכתב מתוך כעס ותחושת פגיעה, אפשר לומר שדי "התקפתי" אותו. מיד לאחר שהעברתי את המכתב נתקפתי רגשי אשמה נוראים: שאני אגואיסטית, שהוא מפסיד בגללי כסף, שהוא בנה על זה שאמשיך, שכתבתי בצורה חריפה מדי ועוד ועוד. בכלל לא חשבתי על טובתי האישית, על הצרכים שלי, על כך שהעבודה הזו פגעה בי כל כך. אני עדיין כועסת על עצמי מאד, אבל בכל מקרה אקרא בהזדמנות הקרובה את הספר "ארבע ההסכמות" ואני מקוה שבפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה, אצליח לפעול מתוך שקט פנימי ומודעות גבוהה יותר. השאלה שלי אליכם היא, האם קרה לכם שניסיתם לתקן משהו בכם שהפריע, ומרוב תסכול על התכונה הזו הכל יצא בצורה בוטה וחריפה מדי. ואם כן, איך להשלים עם זה? תודה על ההקשבה
הגעתי לכאן בעקבות תגובה שקיבלתי על משהו שכתבתי בפורום אחר... יש בי נטיה לרמוס את הרצונות והצרכים שלי, כדי שלאחרים יהיה נוח. ככה חונכתי וככה זה ממשיך עד היום. רק לאחרונה, העזרתי לומר "לא" למשהו שהרגשתי שמזיק לי ואייני רוצה לעשות. עבדתי במקום מסוים, ובחצי שנה האחרונה ספגתי הרבה פגיעות אישיות מצד הבוס ובכלל האוירה במקום העבודה היתה מזוהמת לגמרי. הבוס פיטר אותי מהעבודה בחודש ה-11 (כדי לא לשלם פיצויים), אבל דרש שאמשיך (באותו שכר נמוך) פרויקט כלשהו עליו עבדתי ולא הספקתי לסיים - שלא באשמתי. בהתחלה הסכמתי לכל, בלית ברירה, אבל בהמשך הרגשתי שרק המחשבה שאצטרך לעבוד על הפרויקט הזה פשוט מענה אותי. יש בי כעס כלפי הבוס הזה, ואין לי שום רצון לעבוד עבורו. עשיתי צעד שאיש לא דמיין שאעשה: כתבתי לו מכתב ופירטתי את התחושות שלי בתקופה האחרונה, והודעתי לו שאני מפסיקה לעבוד עבורו. המכתב נכתב מתוך כעס ותחושת פגיעה, אפשר לומר שדי "התקפתי" אותו. מיד לאחר שהעברתי את המכתב נתקפתי רגשי אשמה נוראים: שאני אגואיסטית, שהוא מפסיד בגללי כסף, שהוא בנה על זה שאמשיך, שכתבתי בצורה חריפה מדי ועוד ועוד. בכלל לא חשבתי על טובתי האישית, על הצרכים שלי, על כך שהעבודה הזו פגעה בי כל כך. אני עדיין כועסת על עצמי מאד, אבל בכל מקרה אקרא בהזדמנות הקרובה את הספר "ארבע ההסכמות" ואני מקוה שבפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה, אצליח לפעול מתוך שקט פנימי ומודעות גבוהה יותר. השאלה שלי אליכם היא, האם קרה לכם שניסיתם לתקן משהו בכם שהפריע, ומרוב תסכול על התכונה הזו הכל יצא בצורה בוטה וחריפה מדי. ואם כן, איך להשלים עם זה? תודה על ההקשבה
