שלום לכם
בעקבות תוכנית מיוחדת שמתגבשת, התחלתי בתרגום ביוגרפיות מAllmusic של שמות גדולים בFאנק. המאמרים בפורום היו נחמדים אך לא אינפורמטיביים במיוחד לצערי. לכן בימים\שבועות הקרובים אפקוד את הפורום ובידי פוסטים ארוכים ומתישים, אך לתועלת הפורום בסה"כ. אשמח לתיקונים\הערות\הארות\תוספות\ סיפורים מעניינים או מיוחדים כלשהם! הרגישו חופשי. נתחיל עם האגדה.. ג'יימס בראון "הסנדק", "מר דינמיט", "הבחור שעובד הכי קשה בשואו ביז", הם רק חלק מכינויו. אולי אחרים היו פופולריים יותר או מוכשרים באותו מידה, אך מעטים האפרו-אמריקאים שהייתה להם השפעה כה רבה על התפתחות המוזיקה הפופולרית. זאת ועוד, לא היה עוד מוזיקאי שהעמיד הופעה כמו בראון. בראון היה דמות חשובה בשתי מהפכות במוזיקה האמריקנית השחורה. הוא אחד האנשים שיותר אחראיים להפיכת R&B למוזיקת נשמה (SOUL), והוא האיש, ועל כך הרוב יסכימו, שאחראי על הפיכת הסול לFאנק בסוף שנות השישים – תחילת השבעים. מאז אמצע שנות ה70, לא פעל רבות מוזיקלית. הבעיות הפיננסיות ומשברי הסמים שעבר גרמו לבסוף לריצוי עונש שנוי במחלוקת בכלא. למרות זאת, במובן מסוים המוזיקה שלו עכשיו משפיעה יותר מאי פעם, כאשר קולו ומקצביו מסומפלים באינספור להיטי ראפ והיפ הופ, והמבקרים מכירים בו כאחד המחדשים החשובים ביותר במוזיקה. הוא נולד לתוך העוני בדרום, ובסוף שנות ה40 הורשע בגין עבירה של שוד מזוין. בעזרת משפחתו של הזמר בובי בירד, שוחרר בערבות והתחיל להקת גוספל עם בירד, ששינתה את כיוונה ל R&B וכונתה The Flames, הלהבות. עד מהרה הוחתמה הלהקה בלייבל Federal/king ושיחררה את הלהיט "Please, Please, Please.". בראון באופן טבעי הפך למנהיג, עם הכריזמה והכישרון שהפכו אותו לאטרקציה המרכזית בהופעה, והם עתה כונו James Brown & The famous Flames. הסינגלים שבראון שיחרר בשנתיים הבאות היו נפילה. הוא מצא את עצמו באותו מצב שעמדו שיגעונות R&B חולפים באותה תקופה – זמרים טובים שנזקקו לשירים יותר טובים. מה שגרם לבראון להצליח בניגוד אליהם הייתה נחישותו הרבה, חידוד הלהקה ומעקב אחרי טרנדים חדשים. הלייבל King היה קרוב לשחרורו, עד שהלהיט Try me הפך ללהיט מספר אחד בטבלאות הR&B. כמה להיטים נוספים דאגו להשאיר את בראון באותן מצעדים. בראון המשיך לשדרג את המוזיקה שלו. היא הפכה למורכבת יותר, המקצבים הושפעו מג'אז ומוזיקה לטינית והצעקות נשארו אותן צעקות. הדבר גרר בעיות עם לייבל ההקלטות King, עד שב1965 שונה החוזה בצורה שנתנה לבראון שליטה אמנותית רחבה יותר על החומרים שלו. (good good lovin', think, night train, I'll go crazy) ---סוף סוף הקטע הרלוונטי....---- העידן החדש של בראון עתה החל באמת. האלבום Out of Sight, שהוביל את מצעדי הR&B וגם הגיע ל40 הגדולים בפופ, הכיל ליריקה פשוטה, עם כמה שיותר צעקות שבראון הכניס כמילים ותפקידי נשיפה ג'אזיים. אמנם האלבום לא הוגדר כFאנק כששוחרר, אך הוא הכיל את כל המרכיבים המתאימים. אותם מרכיבים הועצמו והובאו לשלמות בלהיט Papa's Got a Brand New Bag, להיט שסוף סוף חדר גם לתודעת הקהל הלבן, והגיע ל10 הגדולים. הלהיט שאחריו, I Feel Good, הצליח עוד יותר, והגיע למקום ה3. הלהיטים האלה החלו את תקופת ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של בראון. עד סוף העשור, הוא כיכב במצעדים כמעט על בסיס קבוע והופיע בטלוויזיה הארצית. תוך כך, הפך לנועז יותר וגם יותר פ'אנקי, עם להיטים כמו Got the Feelin', There was a time Cold Sweat, I. הליריקה לא הורכבה ממש ממילים אלא יותר מגאווה שחורה, צרחות למיניהם, סיסמאות כאלה ואחרות וכמובן – סקס. הרבה מהקרדיט הגיע למוזיקאים שעבדו איתו – מייסיאו פארקר, קלייר פינקני, פי וי אליס (סקסופוניסטים), הגיטריסט ג'ימי נולן, חברו משכבר הימים ואיש קולות הרקע בובי בירד והמתופף קלייד סטובלפילד. בראון היה מנהיג להקה מבריק וגם מטיל משימות קשוח, דבר שגרם ללהקתו לנטוש אותו בסוף 1969. בצורה מפתיעה, לקח את המשבר ותיעל אותו לרווחתו כשצירף להקת ליווי שנקראה The Pacemakers, ובה הגיטריסט קאטפיש קולינס והבסיסט בוטסי קולינס. למרות שנשארו איתו כשנה בלבד, הייתה להם השפעה רבה על הפיכת הפ'אנק של בראון לבועט יותר, הדגישו את הקצב אפילו עוד, ולאחר מכן הלכו לתרום את חלקם בגיבוש הפ'אנק בשנות השבעים כחברים בהרכב parliament/funkadelic. בתחילת שנות השבעים רוב חברי הלהקה החשובים של בראון בשנות השישים המאוחרות חזרו לחבור אליו ונקראו הJB's. בראון המשיך לייצר להיטים במחצית הראשונה של שנות השבעים, כאשר המוזיקה הופכת יותר ויותר בסיסית ומונעת על ידי קצב. המבקרים האשימו את בראון במיחזור. עם זאת יש לזכור, ששירים אלה נעשו לשוק הרדיו והסינגלים, ומשמעותם לא הייתה להיות חלק מדיסק בו הם מופיעים שיר אחר שיר. (make it funky, hot pants, get on the good foot, the payback) באמצע שנות השבעים, בראון התחיל לסבול מחוסר מוזה. הדיסקו הוציא אותו מהמצעדים, והיו לו בעיות עם מס הכנסה והאימפריה הכלכלית שלו. היו להיטים, היה לו קהל שהתלהב ממנו, אבל עד שנות השמונים, לא היה לו לייבל הקלטות. עם התפוצצות הראפ, שסימפל תקליטים ישנים של בראון, הוא היה להיט יותר מאי פעם. בעצם מדובר בקאמבק קטן ב1986, עם הלהיט Unity, שהגיע לעשרת הגדולים. מבקרי הרוק, שתמיד דירגו את בראון אחרי אוטיס רדינג וארית'ה פרנקלין כתותחי הSoul, התחילו להעריכו מחדש, במיוחד את שנות הפ'אנק שלו, וכינו אותו לעתים לא רק כאח הSoul מספר אחת, אלא כמוזיקאי האפרו-אמריקני החשוב ביותר בעידן הרוק. ב1988 חייו האישיים של בראון התרסקו כאשר הואשם בתקיפה וחבלה של אישתו. לאחר שנה של צרות משפטיות ואישיות, הוא גרם למרדף אחריו בכביש מהיר אחרי שלכאורה איים על עוברי אורח עם אקדח. הפרשה הסתיימה בגזר דין של שש שנות מעצר, דבר שרבים חשבו שהוא פוגע. בראון שוחרר בערבות לאחר שנתיים. אם אתה כל כך משקיען שגם קראת עד הסוף וגם אתה רוצה להוסיף משהו - רק אם אתה בטוח שזה מדויק! זה לרדיו ואני לא רוצה פאדיחות.
בעקבות תוכנית מיוחדת שמתגבשת, התחלתי בתרגום ביוגרפיות מAllmusic של שמות גדולים בFאנק. המאמרים בפורום היו נחמדים אך לא אינפורמטיביים במיוחד לצערי. לכן בימים\שבועות הקרובים אפקוד את הפורום ובידי פוסטים ארוכים ומתישים, אך לתועלת הפורום בסה"כ. אשמח לתיקונים\הערות\הארות\תוספות\ סיפורים מעניינים או מיוחדים כלשהם! הרגישו חופשי. נתחיל עם האגדה.. ג'יימס בראון "הסנדק", "מר דינמיט", "הבחור שעובד הכי קשה בשואו ביז", הם רק חלק מכינויו. אולי אחרים היו פופולריים יותר או מוכשרים באותו מידה, אך מעטים האפרו-אמריקאים שהייתה להם השפעה כה רבה על התפתחות המוזיקה הפופולרית. זאת ועוד, לא היה עוד מוזיקאי שהעמיד הופעה כמו בראון. בראון היה דמות חשובה בשתי מהפכות במוזיקה האמריקנית השחורה. הוא אחד האנשים שיותר אחראיים להפיכת R&B למוזיקת נשמה (SOUL), והוא האיש, ועל כך הרוב יסכימו, שאחראי על הפיכת הסול לFאנק בסוף שנות השישים – תחילת השבעים. מאז אמצע שנות ה70, לא פעל רבות מוזיקלית. הבעיות הפיננסיות ומשברי הסמים שעבר גרמו לבסוף לריצוי עונש שנוי במחלוקת בכלא. למרות זאת, במובן מסוים המוזיקה שלו עכשיו משפיעה יותר מאי פעם, כאשר קולו ומקצביו מסומפלים באינספור להיטי ראפ והיפ הופ, והמבקרים מכירים בו כאחד המחדשים החשובים ביותר במוזיקה. הוא נולד לתוך העוני בדרום, ובסוף שנות ה40 הורשע בגין עבירה של שוד מזוין. בעזרת משפחתו של הזמר בובי בירד, שוחרר בערבות והתחיל להקת גוספל עם בירד, ששינתה את כיוונה ל R&B וכונתה The Flames, הלהבות. עד מהרה הוחתמה הלהקה בלייבל Federal/king ושיחררה את הלהיט "Please, Please, Please.". בראון באופן טבעי הפך למנהיג, עם הכריזמה והכישרון שהפכו אותו לאטרקציה המרכזית בהופעה, והם עתה כונו James Brown & The famous Flames. הסינגלים שבראון שיחרר בשנתיים הבאות היו נפילה. הוא מצא את עצמו באותו מצב שעמדו שיגעונות R&B חולפים באותה תקופה – זמרים טובים שנזקקו לשירים יותר טובים. מה שגרם לבראון להצליח בניגוד אליהם הייתה נחישותו הרבה, חידוד הלהקה ומעקב אחרי טרנדים חדשים. הלייבל King היה קרוב לשחרורו, עד שהלהיט Try me הפך ללהיט מספר אחד בטבלאות הR&B. כמה להיטים נוספים דאגו להשאיר את בראון באותן מצעדים. בראון המשיך לשדרג את המוזיקה שלו. היא הפכה למורכבת יותר, המקצבים הושפעו מג'אז ומוזיקה לטינית והצעקות נשארו אותן צעקות. הדבר גרר בעיות עם לייבל ההקלטות King, עד שב1965 שונה החוזה בצורה שנתנה לבראון שליטה אמנותית רחבה יותר על החומרים שלו. (good good lovin', think, night train, I'll go crazy) ---סוף סוף הקטע הרלוונטי....---- העידן החדש של בראון עתה החל באמת. האלבום Out of Sight, שהוביל את מצעדי הR&B וגם הגיע ל40 הגדולים בפופ, הכיל ליריקה פשוטה, עם כמה שיותר צעקות שבראון הכניס כמילים ותפקידי נשיפה ג'אזיים. אמנם האלבום לא הוגדר כFאנק כששוחרר, אך הוא הכיל את כל המרכיבים המתאימים. אותם מרכיבים הועצמו והובאו לשלמות בלהיט Papa's Got a Brand New Bag, להיט שסוף סוף חדר גם לתודעת הקהל הלבן, והגיע ל10 הגדולים. הלהיט שאחריו, I Feel Good, הצליח עוד יותר, והגיע למקום ה3. הלהיטים האלה החלו את תקופת ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של בראון. עד סוף העשור, הוא כיכב במצעדים כמעט על בסיס קבוע והופיע בטלוויזיה הארצית. תוך כך, הפך לנועז יותר וגם יותר פ'אנקי, עם להיטים כמו Got the Feelin', There was a time Cold Sweat, I. הליריקה לא הורכבה ממש ממילים אלא יותר מגאווה שחורה, צרחות למיניהם, סיסמאות כאלה ואחרות וכמובן – סקס. הרבה מהקרדיט הגיע למוזיקאים שעבדו איתו – מייסיאו פארקר, קלייר פינקני, פי וי אליס (סקסופוניסטים), הגיטריסט ג'ימי נולן, חברו משכבר הימים ואיש קולות הרקע בובי בירד והמתופף קלייד סטובלפילד. בראון היה מנהיג להקה מבריק וגם מטיל משימות קשוח, דבר שגרם ללהקתו לנטוש אותו בסוף 1969. בצורה מפתיעה, לקח את המשבר ותיעל אותו לרווחתו כשצירף להקת ליווי שנקראה The Pacemakers, ובה הגיטריסט קאטפיש קולינס והבסיסט בוטסי קולינס. למרות שנשארו איתו כשנה בלבד, הייתה להם השפעה רבה על הפיכת הפ'אנק של בראון לבועט יותר, הדגישו את הקצב אפילו עוד, ולאחר מכן הלכו לתרום את חלקם בגיבוש הפ'אנק בשנות השבעים כחברים בהרכב parliament/funkadelic. בתחילת שנות השבעים רוב חברי הלהקה החשובים של בראון בשנות השישים המאוחרות חזרו לחבור אליו ונקראו הJB's. בראון המשיך לייצר להיטים במחצית הראשונה של שנות השבעים, כאשר המוזיקה הופכת יותר ויותר בסיסית ומונעת על ידי קצב. המבקרים האשימו את בראון במיחזור. עם זאת יש לזכור, ששירים אלה נעשו לשוק הרדיו והסינגלים, ומשמעותם לא הייתה להיות חלק מדיסק בו הם מופיעים שיר אחר שיר. (make it funky, hot pants, get on the good foot, the payback) באמצע שנות השבעים, בראון התחיל לסבול מחוסר מוזה. הדיסקו הוציא אותו מהמצעדים, והיו לו בעיות עם מס הכנסה והאימפריה הכלכלית שלו. היו להיטים, היה לו קהל שהתלהב ממנו, אבל עד שנות השמונים, לא היה לו לייבל הקלטות. עם התפוצצות הראפ, שסימפל תקליטים ישנים של בראון, הוא היה להיט יותר מאי פעם. בעצם מדובר בקאמבק קטן ב1986, עם הלהיט Unity, שהגיע לעשרת הגדולים. מבקרי הרוק, שתמיד דירגו את בראון אחרי אוטיס רדינג וארית'ה פרנקלין כתותחי הSoul, התחילו להעריכו מחדש, במיוחד את שנות הפ'אנק שלו, וכינו אותו לעתים לא רק כאח הSoul מספר אחת, אלא כמוזיקאי האפרו-אמריקני החשוב ביותר בעידן הרוק. ב1988 חייו האישיים של בראון התרסקו כאשר הואשם בתקיפה וחבלה של אישתו. לאחר שנה של צרות משפטיות ואישיות, הוא גרם למרדף אחריו בכביש מהיר אחרי שלכאורה איים על עוברי אורח עם אקדח. הפרשה הסתיימה בגזר דין של שש שנות מעצר, דבר שרבים חשבו שהוא פוגע. בראון שוחרר בערבות לאחר שנתיים. אם אתה כל כך משקיען שגם קראת עד הסוף וגם אתה רוצה להוסיף משהו - רק אם אתה בטוח שזה מדויק! זה לרדיו ואני לא רוצה פאדיחות.