שלום לכם...

[לילך1]

שלום לכם...

אני חדשה בפורום ורציתי לשאול שאלה. יש לי ילד בן שלוש שנכנס בספטמבר לגן ערוני אחרי שהיה 5 חודשים בבית איתי ועם אחותו בת השנה וחצי. הבעיה היא שבבוקר הכניסה לגן היא מלחמה שלמה מרגע שיוצאים מהבית הילד מתחיל לילל וכנפרדים ממנו בגן הוא פשוט בוכה בהיסטריה "אמא אל תלכי". ניסינו לעזוב אותו מיד,לדבר איתו ולהסביר לו,להישאר איתו חצי שעה בגן כלום לא עוזר הוא עדיין בוכה כל בוקר הבכי (כך אומרת הגננת) נמשך כמה דקות ואחר כך הילד משחק ונהנה כשאני מוציאה אותו מהגן הוא לא מפסיק לספר לי מה עשה בגן וכמה נהנה. אני לא יודעת מה לעשות או מה להגיד לו כדי שהבכי הזה בבוקר יפסק ?! אשמח לכל עצה (הגננת פשוט אמרה - זה יעבור לו אבל הבכי פשוט קורע אותי...) מכל ה-

לילך

 

[אמא של בנות]

זה יעבור.... ../images/Emo8.gif ועד אז...

את צריכה להראות לו שאת בוטחת בגננת, לא לבכות יחד איתו או להיות עצובה. פשוט להיות בטוחה במה שאת עושה (גם אם זה עושה חשק לבכות). חוץמזה כדאי לדעתי שתדברי איתו על מה היה לו כיף בגן, וכמה גם מחר יהיה לו כיף, ובבוקר להזכיר לו כמה היה לו כיף. דרך אגב - עכשיו , בגלל שכל הזמן יש חופשים זה קצת קשה, ותצפי שכשתחזרו לגן אחרי סוכות הוא עלול לבכות די הרבה. בהצלחה

 

[בר71]

מסכימה עם דבריה של אמא של בנות

גם אדם עדיין בוכה כל בוקר כשאני מביאה אותו לגן (אומנם לא בכי קורע לב, אבל עדיין בכי), ושנייה אחרי שאני הולכת הוא נרגע. אני באמצת חושבת שצריך להקרין להם בטחון בגן ובגננת- הצורה שבה אני מייסת זאת היא בפרידות קצרות, אני אף פעם לא נשארת לשבת איתו בגן מעבר ל- 5 דק´ בנוסף בכל בוקר יש לנו טקס קבוע (וטקסים קבועים מאד עוזרים) שבו אנחנו נפרדים לשלום מהחלון (הוא ניגש לחלון ובינתיים אני יוצאת מהגן ומנפנפת לו לשלום מבחוץ). בכל מקרה אם זה בכי שלא מצביעה על מצוקה אמיתית והגננת מספרת שהוא נרגע ומשתלב יפה אז צריך רק לתת לזמן לעשות את שלו.

 

[נעה גל]

ובשביל ההרגשה הטובה שלך,

כי אני יודעת כמה זה לא נעים ללכת כאשר הילד שלך צורך ברקע "אמא אל תלכי", זה ממש יכול להרוס את היום, כשאת מרגישה צורך - תתקשרי לגן לשאול איך הוא מסתדר. הרבה מאוד ילדים בוכים כשנפרדים מהם. לחלקם זה לא עובר בכלל בתקופת הגן, אלא אחריה.

 

[נעה גל]

"צורח ברקע" ולא "צורך ברקע". כמובן

 

[לאה_מ]

ומנסיוני, על אף הפיתוי להשאר עוד

קצת בגן לבקשתם, כאשר הפרידה היא קשה, קצר יותר הוא קל יותר. ורצוי עם איזה טקס קבוע.

 

[לילך1]

תודה...

תודה על ההתייחסות המהירה אבל נראה לי שאין שום קסם ועם הזמן הילד יפסיק לבכות העניין הוא שהילד מודע לעובדה שהוא בוכה בגן כשאני אומרת לו "ממי היום לא תבכה כשנלך לגן נכון אתה יודע שבסוף היום אמא תבוא לקחת אותך ושאמא אוהבת אותך ואין לך סיבה לבכות..." עונה לי העבריין הקטן "אני כן אבכה כי אני רוצה שתישארי איתי בגן" ואני יודעת שהוא נרגע אחרי 5 דקות ....אבל הבכי הזה גומר אותי!!!

 

[נעה גל]

אבל למה שלא יבכה?

הוא עושה את הדבר הכי טבעי בעולם בשביל להודיע לך איך הוא מרגיש. וזה מותר ואפילו רצוי. זה שלנו בכי לא נעים לשמיעה (ומענין למה), זה עדין לא אומר שילד לא צריך לבכות כשהוא מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.

 

[דסי אשר]

זכותם של תינוקות ופעוטות

וילדים, וכמובן גם הוריהם, שיהיה להם קשה. מה אנחנו לא חשובים להם?. נכון שישנם כאלה שזה קשה להם פחות, וישנם אלה שקשה להם יותר, אבל לכולם קשה בצורה זו או אחרת. אפילו לאדם בוגר שנכנס לעבודה חדשה, דירה חדשה, עיר חדשה. זה קשה, רק שאנחנו בפרידות שהזכרתי,לא בוכים, לא עסוקים יותר מידי בלהיות מוטרדים, אלא אוספים את כל כוחותינו הנפשיים, להתמודד עם המצב החדש ( וזאת,פרט לפרידות הקשות מאד מילדינו שהולכים למסגרות חוץ ביתיות(אפילו להפרד מילד שנמסר למטפלת אישית). דברים ברוח זו, לגבי זכות הילד לבכות וזכות ההורה שיהיה לו קשה, אני מעבירה בכל הזדמנות שיש לי, הן לפונים ליזמות, אם שואלים, הן ללקוחות המשפחתון, והן בסדאות למטפלות לגבי תהליך ההסתגלות למסגרת. כמו שלגטימי שגם למטפלת יהיה קשה בראשית השנה. אמירה זו יש בה מן האמפטיה, וברגע שאתה אמפטי, לא מרחם, לא בהזדהות קל לך הרבה יותר לעזור לשני. כם הצד שאמפטים אליו, כמו למשל ההורה, אם המטפלת/גננת אמפטית לקושי של האם, לעומת אמירות כמו - תפסיקי להתרגש, את מקשה עליו, - הוא לא הראשון והאחרון שבכה, זה יסתדר, - צאי בלי שירגיש שהלכת ועוד נפלאות רבות אחרות, הרי שלכל הצדדים ובמיוחד לאם וליד מאד קשה. אני אומרת להורים: קשה לו, מותר לו לבכות אבל עליכם להעביר לו מסר שאתם יודעים שקשה לו ושהוא יתגבר. זה לא משהו במילים, זה משהו מעבר למילים. ילד מרגיש שמרחמים עליו. אני קוראת עכשיו את "עקרון הרצף", המחברת כותבת את מה שאני חושבת תמיד, שילדים /תינוקות, מרגישים שמי מהמטפלים בהם, כולל הוריהם, סולד מתהליך החלפת טיטול, משום שזה עיסוק עם משהו מאד לא אסטטי. זהו, הערה כללית אבל מתייחסת לקושי של כל השותפים. חג שמח, דסי

 

[ש_ל_ג_י_ה]

מה שאני עושה....

אחרי שהגננת לוקחת אותו והוא מתחיל לבכות, אני אומרת יפה ביי ביי ונשיקה, יוצאת החוצה ועומדת מאחרי הדלת ומקשיבה. כשהוא מפסיק לבכות אני הולכת לי לדרכי שמחה ומאושרת. כדאי לנסות. ואפשר לבקש גם מהגננת שתשחק איתו קרוב לדלת על מנת שתוכלי לשמוע.