יוגב יקר
לצערי הרב, אתה עוד תגלה שרפרטואר המשפטים הדביליים שאנשים נוהגים לומר למי שחווה אובדן הוא גדול ומגוון. "יהיה בסדר" הוא רק אחד מני רבים. יש, לשם דוגמא, את "הזמן מרפא הכל". לעניות דעתי, זה משפט מגוחך. הזמן לא מרפא אבל על אדם אהוב, כי אבל הוא לא מחלה, הוא מצב חיים שאנו נאלצים להתקיים בו מרגע המוות ועד עולם. ויש את "הוא לא היה רוצה שתהיה עצוב" - עם המשפט הזה יש לי מספר בעיות: ראשית, מאיפה אתם יודעים מה אבא שלי היה רוצה? שאלתם אותו על זה? שנית, הבה נהיה כנים, אם אנחנו היינו מתים, לא היינו רוצים שהקרובים לנו יתעצבו על מותנו? אני לא אומרת שהיינו רוצים שישקעו בדיכאון אינסופי, אבל שיהיו עצובים - ודאי, אחרת משתמע מכך שלא הייתה לנו חשיבות בחייהם. ושלישית, נניח שאכן אבא לא היה רוצה שנהיה עצובים, האם זה משנה משהו? האם יש לנו שליטה על תחושת העצב המציפה אותנו? יש גם את "תהיו חזקים" - מדוע ולמה אנו צריכים להיות חזקים? מי קבע שזה הדבר הנכון לנו? התרבות המערבית בכלל, והחברה הישראלית בפרט, מזהה הבעת כאב עם חולשה, והמסר "תהיו חזקים" מונע מאבלים רבים את הלגיטימציה לבטא את כאבם. הם שומרים את הכאב בבטן, ואז הוא מוצא פורקן במיני דרכים עקיפות, ויוצר, למשל, בעיות ביחסים עם אחרים או בעיות בריאותיות, שלרוב, איננו מקשרים אותן עם האובדן, אך הן קשורות אליו בהחלט. ויש את "תנסה לא לחשוב על זה", "הוא במקום טוב יותר" ועוד משפטים רבים אחרים שתקצר היריעה מלפרטם. כמובן, אין להאשים את האנשים היקרים שאומרים משפטים אלו, שהרי הם רק מנסים לנחם אותנו. מה שחשוב בעיניי הוא שלא ניתן למשפטים אלו, המייצגים את הנורמות בחברה שלנו, להכתיב לנו את האופן בו אנו מתאבלים ומתמודדים עם האובדן או לגרום לנו להרגיש שמשהו "דפוק" בנו אם אנו חורגים מהציפיות החברתיות. עד כאן בנושא הזה. לגבי הדאגה לאמא ולאחים הקטנים - הדאגה שלך טבעית ומובנת מאוד. יחד עם זאת, הייתי רוצה לציין בפניך שתי נקודות למחשבה. נקודה ראשונה היא שאובדן של בעל הוא שונה מאובדן של אב. אין פה יותר או פחות, ואינני מנסה, חלילה, להפחית ולו בקמצוץ ממידת חשיבותו של אביך בחייך או ממידת הקושי שלך לחיות בלעדיו, כי אם רק לציין את המאפיינים הייחודיים לאובדן בעל, אשר אולי יקלו עליך להבין את מקומה של אמך. לא מקרי הוא שמגדירים בעל כ"בן-זוג לחיים". זוגיות מתקיימת בטרם נולדים הילדים ומהווה את הבסיס להבאתם לעולם והיא הנשארת אחרי שהילדים, בדרך הטבע, עוזבים את בית ההורים, נישאים ומקימים משפחות משלהם (ואפרופו דת, גם ב"דרך" התורה: "ויעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). כלומר, שלבן-הזוג, כאשר הזוגיות היא טובה, יש פונקציה מתמשכת בעולמך. בנוסף, בן-זוג הנו, או לכל הפחות אמור להיות, החלק המשלים אותך, רגשית וגם מעשית. מעצם השוני בין גברים לנשים, ישנה חלוקת תפקידים בזוגיות - נשים ממלאות תפקידים מסויימים ותלויות בגברים למלא תפקידים אחרים ולהיפך. משתי סיבות אלו (ומסיבות נוספות), אובדן של בן-זוג גורם, לרוב, לאובדן אוריינטציה בצורה משמעותית ודורש "התארגנות" מחדש שהיא כלל וכלל לא פשוטה. אמך בשלב מאוד-מאוד מוקדם של האבל וצריך לתת לה את הזמן "להתארגן" מחדש. אף שהזמן איננו מרפא, הוא כן מביא איתו, בדרך כלל, שינוי לטובה ברמת התפקוד, לאחר שהאדם האבל מארגן את מערך החיים בהתאם למצב החדש. נקודה שנייה היא שפעמים רבות, בעקבות אובדן של הורה, האחים הגדולים נאלצים לקבל על עצמם אחריות "הורית" ולמלא תפקידים שבעבר מילא ההורה שנפטר - אין מנוס מכך. וטוב הוא שאתה חש כי לאחיך ולך עצמך יש את הכוחות לעשות את העבודה שנפלה עליכם, כדבריך, הודות להכנה וההכוונה של אבא לעצמאות, אחריות אישית והתמודדות עם החיים. עם זאת, כדאי אולי להיזהר שלא ללכת עם זה רחוק מדי, שלא לקחת על עצמכם תחומי אחריות גדולים מדי, וזאת משתי סיבות: ראשית, ככל שילד לוקח יותר תפקידי הורה, הוא משאיר פחות תפקידי הורה להורה שבחיים, ובלי משים, עלול לקבע את ההורה שבחיים במקום הלא מתפקד, המקום שלא לוקח את האחריות ההורית שהוא אמור לקחת. ושנית, ככל שילד לוקח על עצמו יותר תפקידי הורה, הוא משאיר לעצמו פחות תפקידי ילד, וכתוצאה מכך, משאיר לעצמו פחות אפשרות להתפרק, לכאוב, להתאבל באמת. ההשלכות הטווח הרחוק עלולות להיות קשות. כמובן, כפי שכבר ציינתי, אלה רק נקודות למחשבה. אינני מכירה את משפחתך באופן אישי, אינני יודעת מה הן הנסיבות הספציפיות שבהן אתם מתמודדים עם האבל, ולכן, אינני יודעת מה מדבריי מתאימים לך ועד כמה. קח מה שמתאים ואת היתר הנח בצד - אולי יתאים לפעם אחרת (ואולי לא). שולחת חיבוק חם, מיכל
