שלום לכם../images/Emo57.gif
לא נעים לבוא לכאן במחשבות כאלה על הבוקר, אבל צריך להתמודד עם המציאות. אז הפיגוע אתמול. בחדר שלי בהר הצופים שמעתי את הפיצוץ ברור כל כך שחשבתי שזה בתוך האוניברסיטה. ואחרי שניה - אמבולנסים. עדיין נטיתי לשייך את זה לפרנויה הירושלמית שלי. הדלקתי רדיו. ומאז ביליתי את כל הלילה בלהקשיב איך מספר הנפגעים הולך ומכפיל את עצמו מ-20 ל-200. וכמובן כל אחד עושה את רשימת קבוצת הסיכון שלו: החברה שלי. החברים שלי ללימודים. החבר שלי לשעבר. הקצינה שלי מהצבא. האחים הקטנים של כולם. וכמו אחרי כל פיגוע הופכת לברורה יותר מזעריות הסיכוי שלי לעבור את החיים האלה בלי להפגע באף אחד מהם אי פעם. אני כל כך אוהבת את החיים האלה, לעזעזל. איך אני שומרת עליהם?
לא נעים לבוא לכאן במחשבות כאלה על הבוקר, אבל צריך להתמודד עם המציאות. אז הפיגוע אתמול. בחדר שלי בהר הצופים שמעתי את הפיצוץ ברור כל כך שחשבתי שזה בתוך האוניברסיטה. ואחרי שניה - אמבולנסים. עדיין נטיתי לשייך את זה לפרנויה הירושלמית שלי. הדלקתי רדיו. ומאז ביליתי את כל הלילה בלהקשיב איך מספר הנפגעים הולך ומכפיל את עצמו מ-20 ל-200. וכמובן כל אחד עושה את רשימת קבוצת הסיכון שלו: החברה שלי. החברים שלי ללימודים. החבר שלי לשעבר. הקצינה שלי מהצבא. האחים הקטנים של כולם. וכמו אחרי כל פיגוע הופכת לברורה יותר מזעריות הסיכוי שלי לעבור את החיים האלה בלי להפגע באף אחד מהם אי פעם. אני כל כך אוהבת את החיים האלה, לעזעזל. איך אני שומרת עליהם?
