שלום לכם ולך מנהל
- פותח הנושא ק ו ל י ת
- פורסם בתאריך
גבר בדרכו שלו
Member
אשמח להישארות
נכון שמעתי סיפורים טובים על העבר אבל זה לא יחזור וזה לא קשור אליי..מנסה שהפורום ימשיך לפעול במתכונת טובה.לא באתי להמשיך שושלת או להיות יותר טוב מהמנהלת הקודמת.רק לתת במה לאנשים טובים לכתיבה..
תודה.
נכון שמעתי סיפורים טובים על העבר אבל זה לא יחזור וזה לא קשור אליי..מנסה שהפורום ימשיך לפעול במתכונת טובה.לא באתי להמשיך שושלת או להיות יותר טוב מהמנהלת הקודמת.רק לתת במה לאנשים טובים לכתיבה..
תודה.
לזכרם של 50+ניקים שהיו ואינם
hand!" קראה לפתע אחת מהיושבות. "עבדתי עליכם. חשבתם זו הקטנה, מה מבינה ברמי? מקסימום יודעת לערוך חוזה. אהה? עכשו נראה אתכם...". אמרה ומיהרה להצית עוד סיגריה. לא הספיקה לשלוח ידה למצית שעל השולחן, כשיד נשלחה מאחור ובה מצית זיפו דולק. ריח קל של נוזל מציתים הרעיד את נחיריה. היא סובבה ראשה לאחור, ובאור העמום משהו ראתה דמות גברית.
"יכול להיות שזה הוא?" מלמלה לעצמה. האווירה הדחוסה, העשן המסתלסל מכל עבר ופטפוטי הנוכחים מנעו ממנה להתרכז. "אבל העיניים, אלו אותן עיניים בהן שקעה פעמים רבות כל כך בעבר..".
"מישהו מרמה כאן!" רעם לפתע קול אחר, ואגרוף קמוץ הוטח על השולחן. פני הסובבים קפאו. מבטים הושפלו אל הלבד הירוק.
"בעצם יש כאן כמה וכמה רמאים. לא מסתפקים בקלפים שעל השולחן, ועוד מביאים נוספים מהבית!". הנזיפה העלתה גיחוך על פרצופם של כמה מהנוכחים, הידועים באהדתם לקבוצת בית"ר טרול.
"יש לך הוכחות?" קראה אחת מהן, והחלה להרצות לכל אלו שהיו מוכנים להקשיב מה ההבדל בין הוכחה לבין שמועה מרושעת. מספר המקשיבים פחת והלך במהירות.
העינים מאחורי המצית זהרו באור כהה. להבת המצית ריצדה בהן. זיכרון רחוק של מדורה, של ידים מלטפות ושפתים מרפרפות חזר והלם בה. הסיגריה רעדה בין שפתיה עת נגעה בה הלהבה, והיא חשה בחום העובר ממנה אליה ומתפשט בגופה, עולה לחזה ויורד מטה, מטה.
"אולי תפסיקו את המשחק המטופש הזה? עד שהצלחנו לתפוס טרמפ ולהגיע לכאן ואתם ממשיכים בשלכם!". חברתה לטרמפ הנידה ראשה בהסכמה.
"נכון מאד" סחה אווה וחיוך רחב האיר את החדר. "כל כך הרבה יש לי לספר לכם על מנהטן, על סנטרל פארק וקנדה".
"היא שוב מתחילה" סינן מבעד שפתיו יצרן המשקאות. "חשבתי שנסעה לבלי שוב, והנה היא כאן אך במקום ספורי בקעה נשמע ספורי פארק.."
"אווה יקירה, חזרת אלינו. ברוכה השבה!", צלצל קול פעמון מפינת החדר. בעצם, היה זה ציוץ כפי שרק הצפורים בגן עדן מסוגלות להשמיע.
זכרון המדורה והרוח שנשבה בחולות, גרם לה לשלוח ידה ולסוכך על הלהבה המרצדת. לרגע קל רפרפו אצבעותיה על ידו, והמגע היה כה מוכר וכה ממכר. היא נשאה עיניה, ונשיפה ראשונה של עשן הסתננה בינות לשפתיה. עיניה הוסטו מעלה אל התקרה כמחפשות את הכוכבים שהביטו בהם ממעל באותו לילה רחוק.
"אוף, עד שמצאתי חניה!". צחק קול עליז מבעד הדלת שנפתחה לפתע. "עד שאני מצליחה לבוא לפעמים ואתם לא יכולים לחכות" המשיכה חברתה שהגיעה איתה.
"המאחרים – לא להתלונן! אם אני יכולה להגיע מהצפון גם אתן יכולות לעמוד בזמנים. את הרכבת פיספסתי, והמושב באוטובוס עשה לי רכבת בגרבי הרשת החדשות שלי. מזל שיפיוף נעלם ולא יראה מה קרה להן" הצליף קולה של דנדוש.
"חחחחחחחחח" צהל קול קסום מהיציע. "עזבו קלפים, בואו תראו אילו תמונות מקסימות הורדתי מהשיטוט האחרון ברחבי האינטרנט". חיש קל נקבצו סביבה מספר חברות, אשר החברה ביציע 7 מכנים גראציות, ואפילו שתים שלוש מחבורת המדונות הצטרפו אליהן. אנחות התפעלות למראה הפיות המסתוריות, עם העינים המצועפות, השפתיים המלאות והשדים הזקופים, עלה מכל עבר.
"מזלי שהן לא חשות מה עובר עלי", חשבה. "אז מה מטריד אותך?", נזפה בעצמה. הדמיון היה רב, והזכרון עדיין צרב בתוכה, אבל היה משהו שונה במבט. "אולי השנים? גלים רבים לאין ספור כבר התנפצו על חולות אותו חוף מאז אותו לילה..."
"קוצון חביב, קוצון נחמד, אתה באמת חושב שמישהו מתענין בכלב שלך?!" רעם לפתע מגפון מאחור. "מי בכלל קורא את 'התאוריות' שלך חוץ ממך", המשיך ועלה, ללא כל קשר למה שקורה בחדר, הקול המנסנס.
"עזוב אותו, שידבר אל הקירות!" החרה, ענה קול ממול, וזרועותיה מתנפנפות לכל עבר. "בעצם ביידיש זה נשמע הרבה יותר מוצלח.." צהלו עיניה ובלונד שערה סגר עליהן.
"צ'מעו קרידוס, עכשו שאני פנויה מעבודה, אני מפטיחה להגיע בזמן בפעם הבאה. רק פאסטל, בורקס או עוגת שזיפים יכולים לעצור בעדי!"
"אולי איזה מפגש חדש?" ניסתה בחיוך דליה להסב את הנושא. אבל רק נס היה יכול לעזור לה ולגרום שהצעתה תיפול על אוזניים קשובות.
"את חייבת לעשות מעשה", אמרה לעצמה, מתעלמת מהקורה סביבה. "כמה לילות שכבת ערה במיטה והתהפכת מצד אל צד, כועסת על עצמך כי נתת לאותו לילה מכושף לחמוק ללא שוב. אסור שזה יקרה לך שוב." היא משכה עוד מציצה ארוכה מהסיגריה, "זה אתה?", רעדו המילים שלחשה אליו.
"שימו לב חברים, זה עתה חזרתי מסיבוב בפארק", נשמע קול מתנשף בדלת. "לא תאמינו, אבל מצאתי שם עדכון קריטי של SP1 ואתם חייבים להתקין אותו אחת שתים שלוש. אחרת יבולע לכם, ואל תגידו לי אחר כך שזה רק ענין של גיל.."
"זה הכל? מה זה 'חלונות' לעומת שקיעה לוהבת בחוף המערבי, או ענני סערה נישאים מעל עיר היהלומים, שלא לדבר על בלינצ'ס במילוי גבינה, צימוקים וקינמון?". מלמולי הסכמה עלו מכל עבר. "מה זה אתה צודק. אין שני לך" המשיכה אחריו שותפתו. ושוב גברו מלמולי ההסכמה. [אחרי הכל, מי רוצה להסתבך עם המנהלים?...]
השנים חרשו תלמים בצידי פיו, והשאירו חותמם בקמטים משני עברי עיניו. חיוכו היה כה מוכר, אך עיניו לא צחקו עוד. "שכחת, קטנטונת?". 'קטנטונת', הכינוי עבר בה כברק. כך היה לוחש, עת ידיו היו תרות כל חלק בגופה נוגעות לא נוגעות, מגיעות למחוזות שאפילו היא לא ידעה על קיומן. "בוא נצא מכאן" אמר מבטה, והיא קמה ללא אומר, הניחה הקלפים על השולחן ופנתה לצאת. יודעת כי הוא יבוא אחריה.
"היי מזה, את לא יכולה ללכת ככה סתם!. הלילה צעיר והריקודים טרם החלו. הבטחת להראות לי סלסה" פירפר קול מאחור. היא רצתה להמשיך, אבל המבט בעיני חברתה אמר הכל. "בהצלחה לך הפעם" לחשו שפתיה ללא קול...
"רציתי לשאול - זנב סוס זה רק לגראציות? או גם לבחורים מותר? אני תוהה כבר זמן רב. האמת, רציתי להגיד כבר מזמן, אבל לא העזתי לשאול..."
"הרי זו ממש איוולת מה שקורה כאן הלילה. תאמינו לי, או ששמי לא טוכמן". כך סחה אדומת השער ואיש לא העז להשיג על דבריה מפחד לשונה החדה מחרבו של קרל הגדול אותו ירשה.
לילה קר של טבת קידם את פניהם מחוץ למועדון. הרוח שרקה ונשאה טיפות מלוחות מהים. "זהירותתת קטנטונתתת" שמעה את המית הרוח הפורעת שערה. היא הידקה את מעילה, אחזה בחוזקה את תיקה, חייכה אל הרוח ומבטה אמר, "הפעם לא אאזין לך, די לי מהזהירות, רוצה הכל ולא להותיר דבר למחר".
הם קרבו ל-ג'יפ שלו שחנה בקרבת מקום על המדרכה, בהתעלמות מתריסה מחוקי התנועה. "לאן קטנטונת?" חייך מבטו. "לאן שתרצה" ענה מבטה. הוא הושיט ידו לפתוח לה את הדלת. ברק הבליח בשמים, ולאורו ראתה לראשונה את הטבעת שעל אצבעו......
©
[לאונה, הצילו, איך ממשיכים מכאן...]
hand!" קראה לפתע אחת מהיושבות. "עבדתי עליכם. חשבתם זו הקטנה, מה מבינה ברמי? מקסימום יודעת לערוך חוזה. אהה? עכשו נראה אתכם...". אמרה ומיהרה להצית עוד סיגריה. לא הספיקה לשלוח ידה למצית שעל השולחן, כשיד נשלחה מאחור ובה מצית זיפו דולק. ריח קל של נוזל מציתים הרעיד את נחיריה. היא סובבה ראשה לאחור, ובאור העמום משהו ראתה דמות גברית.
"יכול להיות שזה הוא?" מלמלה לעצמה. האווירה הדחוסה, העשן המסתלסל מכל עבר ופטפוטי הנוכחים מנעו ממנה להתרכז. "אבל העיניים, אלו אותן עיניים בהן שקעה פעמים רבות כל כך בעבר..".
"מישהו מרמה כאן!" רעם לפתע קול אחר, ואגרוף קמוץ הוטח על השולחן. פני הסובבים קפאו. מבטים הושפלו אל הלבד הירוק.
"בעצם יש כאן כמה וכמה רמאים. לא מסתפקים בקלפים שעל השולחן, ועוד מביאים נוספים מהבית!". הנזיפה העלתה גיחוך על פרצופם של כמה מהנוכחים, הידועים באהדתם לקבוצת בית"ר טרול.
"יש לך הוכחות?" קראה אחת מהן, והחלה להרצות לכל אלו שהיו מוכנים להקשיב מה ההבדל בין הוכחה לבין שמועה מרושעת. מספר המקשיבים פחת והלך במהירות.
העינים מאחורי המצית זהרו באור כהה. להבת המצית ריצדה בהן. זיכרון רחוק של מדורה, של ידים מלטפות ושפתים מרפרפות חזר והלם בה. הסיגריה רעדה בין שפתיה עת נגעה בה הלהבה, והיא חשה בחום העובר ממנה אליה ומתפשט בגופה, עולה לחזה ויורד מטה, מטה.
"אולי תפסיקו את המשחק המטופש הזה? עד שהצלחנו לתפוס טרמפ ולהגיע לכאן ואתם ממשיכים בשלכם!". חברתה לטרמפ הנידה ראשה בהסכמה.
"נכון מאד" סחה אווה וחיוך רחב האיר את החדר. "כל כך הרבה יש לי לספר לכם על מנהטן, על סנטרל פארק וקנדה".
"היא שוב מתחילה" סינן מבעד שפתיו יצרן המשקאות. "חשבתי שנסעה לבלי שוב, והנה היא כאן אך במקום ספורי בקעה נשמע ספורי פארק.."
"אווה יקירה, חזרת אלינו. ברוכה השבה!", צלצל קול פעמון מפינת החדר. בעצם, היה זה ציוץ כפי שרק הצפורים בגן עדן מסוגלות להשמיע.
זכרון המדורה והרוח שנשבה בחולות, גרם לה לשלוח ידה ולסוכך על הלהבה המרצדת. לרגע קל רפרפו אצבעותיה על ידו, והמגע היה כה מוכר וכה ממכר. היא נשאה עיניה, ונשיפה ראשונה של עשן הסתננה בינות לשפתיה. עיניה הוסטו מעלה אל התקרה כמחפשות את הכוכבים שהביטו בהם ממעל באותו לילה רחוק.
"אוף, עד שמצאתי חניה!". צחק קול עליז מבעד הדלת שנפתחה לפתע. "עד שאני מצליחה לבוא לפעמים ואתם לא יכולים לחכות" המשיכה חברתה שהגיעה איתה.
"המאחרים – לא להתלונן! אם אני יכולה להגיע מהצפון גם אתן יכולות לעמוד בזמנים. את הרכבת פיספסתי, והמושב באוטובוס עשה לי רכבת בגרבי הרשת החדשות שלי. מזל שיפיוף נעלם ולא יראה מה קרה להן" הצליף קולה של דנדוש.
"חחחחחחחחח" צהל קול קסום מהיציע. "עזבו קלפים, בואו תראו אילו תמונות מקסימות הורדתי מהשיטוט האחרון ברחבי האינטרנט". חיש קל נקבצו סביבה מספר חברות, אשר החברה ביציע 7 מכנים גראציות, ואפילו שתים שלוש מחבורת המדונות הצטרפו אליהן. אנחות התפעלות למראה הפיות המסתוריות, עם העינים המצועפות, השפתיים המלאות והשדים הזקופים, עלה מכל עבר.
"מזלי שהן לא חשות מה עובר עלי", חשבה. "אז מה מטריד אותך?", נזפה בעצמה. הדמיון היה רב, והזכרון עדיין צרב בתוכה, אבל היה משהו שונה במבט. "אולי השנים? גלים רבים לאין ספור כבר התנפצו על חולות אותו חוף מאז אותו לילה..."
"קוצון חביב, קוצון נחמד, אתה באמת חושב שמישהו מתענין בכלב שלך?!" רעם לפתע מגפון מאחור. "מי בכלל קורא את 'התאוריות' שלך חוץ ממך", המשיך ועלה, ללא כל קשר למה שקורה בחדר, הקול המנסנס.
"עזוב אותו, שידבר אל הקירות!" החרה, ענה קול ממול, וזרועותיה מתנפנפות לכל עבר. "בעצם ביידיש זה נשמע הרבה יותר מוצלח.." צהלו עיניה ובלונד שערה סגר עליהן.
"צ'מעו קרידוס, עכשו שאני פנויה מעבודה, אני מפטיחה להגיע בזמן בפעם הבאה. רק פאסטל, בורקס או עוגת שזיפים יכולים לעצור בעדי!"
"אולי איזה מפגש חדש?" ניסתה בחיוך דליה להסב את הנושא. אבל רק נס היה יכול לעזור לה ולגרום שהצעתה תיפול על אוזניים קשובות.
"את חייבת לעשות מעשה", אמרה לעצמה, מתעלמת מהקורה סביבה. "כמה לילות שכבת ערה במיטה והתהפכת מצד אל צד, כועסת על עצמך כי נתת לאותו לילה מכושף לחמוק ללא שוב. אסור שזה יקרה לך שוב." היא משכה עוד מציצה ארוכה מהסיגריה, "זה אתה?", רעדו המילים שלחשה אליו.
"שימו לב חברים, זה עתה חזרתי מסיבוב בפארק", נשמע קול מתנשף בדלת. "לא תאמינו, אבל מצאתי שם עדכון קריטי של SP1 ואתם חייבים להתקין אותו אחת שתים שלוש. אחרת יבולע לכם, ואל תגידו לי אחר כך שזה רק ענין של גיל.."
"זה הכל? מה זה 'חלונות' לעומת שקיעה לוהבת בחוף המערבי, או ענני סערה נישאים מעל עיר היהלומים, שלא לדבר על בלינצ'ס במילוי גבינה, צימוקים וקינמון?". מלמולי הסכמה עלו מכל עבר. "מה זה אתה צודק. אין שני לך" המשיכה אחריו שותפתו. ושוב גברו מלמולי ההסכמה. [אחרי הכל, מי רוצה להסתבך עם המנהלים?...]
השנים חרשו תלמים בצידי פיו, והשאירו חותמם בקמטים משני עברי עיניו. חיוכו היה כה מוכר, אך עיניו לא צחקו עוד. "שכחת, קטנטונת?". 'קטנטונת', הכינוי עבר בה כברק. כך היה לוחש, עת ידיו היו תרות כל חלק בגופה נוגעות לא נוגעות, מגיעות למחוזות שאפילו היא לא ידעה על קיומן. "בוא נצא מכאן" אמר מבטה, והיא קמה ללא אומר, הניחה הקלפים על השולחן ופנתה לצאת. יודעת כי הוא יבוא אחריה.
"היי מזה, את לא יכולה ללכת ככה סתם!. הלילה צעיר והריקודים טרם החלו. הבטחת להראות לי סלסה" פירפר קול מאחור. היא רצתה להמשיך, אבל המבט בעיני חברתה אמר הכל. "בהצלחה לך הפעם" לחשו שפתיה ללא קול...
"רציתי לשאול - זנב סוס זה רק לגראציות? או גם לבחורים מותר? אני תוהה כבר זמן רב. האמת, רציתי להגיד כבר מזמן, אבל לא העזתי לשאול..."
"הרי זו ממש איוולת מה שקורה כאן הלילה. תאמינו לי, או ששמי לא טוכמן". כך סחה אדומת השער ואיש לא העז להשיג על דבריה מפחד לשונה החדה מחרבו של קרל הגדול אותו ירשה.
לילה קר של טבת קידם את פניהם מחוץ למועדון. הרוח שרקה ונשאה טיפות מלוחות מהים. "זהירותתת קטנטונתתת" שמעה את המית הרוח הפורעת שערה. היא הידקה את מעילה, אחזה בחוזקה את תיקה, חייכה אל הרוח ומבטה אמר, "הפעם לא אאזין לך, די לי מהזהירות, רוצה הכל ולא להותיר דבר למחר".
הם קרבו ל-ג'יפ שלו שחנה בקרבת מקום על המדרכה, בהתעלמות מתריסה מחוקי התנועה. "לאן קטנטונת?" חייך מבטו. "לאן שתרצה" ענה מבטה. הוא הושיט ידו לפתוח לה את הדלת. ברק הבליח בשמים, ולאורו ראתה לראשונה את הטבעת שעל אצבעו......
©
[לאונה, הצילו, איך ממשיכים מכאן...]
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.