שלום לכל ההורים
אני לא מהצד שלכם, אני כאן יציג את צד המתבגרת [היום אני בת 26], רציתי לבקש ממכם משהו, לפני זה אני יספר את "סיפורי" [בגיל ההתבגרות]. בערך בגיל 12 התחלתי להיכנס לדכאון, זה התבטא בזה שהדרדרתי מאוד בלימודים, הסתגרתי בחדרי ושמעתי מוזיקה, כתבתי המון ופשוט בכיתי... ההורים שלי [שבלי שום קשר היום אני בקשר מצוין איתם], במילים פשוטות לא שמו לב [ולכל אלו שחושבים איך? זה די פשוט... אני בטוחה שיש עוד המונים כאלו], הייתי במצוקה נפשית מאוד קשה. וזה לא שהסתרתי את זה, אני כתבתי משפטים על קירות החדר ["זה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים" "אלוהים שם מחייך כשאתה סובל" "אם יש מתים למעלה בשמיים, אז עוד מעט אני איתם"] הלכתי עם חולצה שמצויר עליה איש מחייך ויורה בעצמו וכתוב בגדול "שקרן מי שמאושר"]. במשך 3 שנים כל הזמן הסתובבתי עם חתכים בידים... בסוף כיתה ט´, העיפו אותי מבית ספר [במשך 50% מהזמן לא הלכתי לבית הספר, סיימתי את השנה עם 7 נכשלים] ושום בית ספר אחר לא קיבל אותי. אז התחילה המצוקה האמיתית, ובאחד הימים בלעתי יותר מ-100 כדורים. לאחר מכן מין הסתם התחילו לשלוח אותי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים אבל מה? אני שנאתי את זה... לא רציתי פסיכולוג, רציתי לדעת שלמישהו איכפת... בקיצור, בערך בגיל 16.5 ניסיתי להתאבד עוד פעם, לאחר מכן אישפזו אותי במוסד כ-3 חודשים [שלמרות המחשבות והצפיות, זאת היתה התקופה הכי גרועה שהיתה לי]. התחלתי להשתמש בסמים, כמעט ולא הייתי בבית... הרגשתי כאב ובבדידות עצומים... זה החל להשתפר במכתב ששלחתי לזמר שהערצתי והוא דיבר איתי והפנה אותי לפסיכולוגים שהכיר. לא שעכשיו אני בנאדם מאושר, אני עצובה מטבעי, אך התקופה ההיא היתה באמת קשה... בקיצור, מה שאני מנסה לומר אחרי כל הסיפור הזה, הוא ששימו לב לילדים שלכם, אם הם לא משתפים פעולה בדרך אחת תנסו דרך אחרת, אל תריבו איתם, זה לא באמת מה שחשוב ובקיצור- אל תעצמו עיניים [זה היה מיועד להורים שהמתבגרים שלהם בדכאון או מצוקה נפשית אחרת]
אני לא מהצד שלכם, אני כאן יציג את צד המתבגרת [היום אני בת 26], רציתי לבקש ממכם משהו, לפני זה אני יספר את "סיפורי" [בגיל ההתבגרות]. בערך בגיל 12 התחלתי להיכנס לדכאון, זה התבטא בזה שהדרדרתי מאוד בלימודים, הסתגרתי בחדרי ושמעתי מוזיקה, כתבתי המון ופשוט בכיתי... ההורים שלי [שבלי שום קשר היום אני בקשר מצוין איתם], במילים פשוטות לא שמו לב [ולכל אלו שחושבים איך? זה די פשוט... אני בטוחה שיש עוד המונים כאלו], הייתי במצוקה נפשית מאוד קשה. וזה לא שהסתרתי את זה, אני כתבתי משפטים על קירות החדר ["זה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים" "אלוהים שם מחייך כשאתה סובל" "אם יש מתים למעלה בשמיים, אז עוד מעט אני איתם"] הלכתי עם חולצה שמצויר עליה איש מחייך ויורה בעצמו וכתוב בגדול "שקרן מי שמאושר"]. במשך 3 שנים כל הזמן הסתובבתי עם חתכים בידים... בסוף כיתה ט´, העיפו אותי מבית ספר [במשך 50% מהזמן לא הלכתי לבית הספר, סיימתי את השנה עם 7 נכשלים] ושום בית ספר אחר לא קיבל אותי. אז התחילה המצוקה האמיתית, ובאחד הימים בלעתי יותר מ-100 כדורים. לאחר מכן מין הסתם התחילו לשלוח אותי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים אבל מה? אני שנאתי את זה... לא רציתי פסיכולוג, רציתי לדעת שלמישהו איכפת... בקיצור, בערך בגיל 16.5 ניסיתי להתאבד עוד פעם, לאחר מכן אישפזו אותי במוסד כ-3 חודשים [שלמרות המחשבות והצפיות, זאת היתה התקופה הכי גרועה שהיתה לי]. התחלתי להשתמש בסמים, כמעט ולא הייתי בבית... הרגשתי כאב ובבדידות עצומים... זה החל להשתפר במכתב ששלחתי לזמר שהערצתי והוא דיבר איתי והפנה אותי לפסיכולוגים שהכיר. לא שעכשיו אני בנאדם מאושר, אני עצובה מטבעי, אך התקופה ההיא היתה באמת קשה... בקיצור, מה שאני מנסה לומר אחרי כל הסיפור הזה, הוא ששימו לב לילדים שלכם, אם הם לא משתפים פעולה בדרך אחת תנסו דרך אחרת, אל תריבו איתם, זה לא באמת מה שחשוב ובקיצור- אל תעצמו עיניים [זה היה מיועד להורים שהמתבגרים שלהם בדכאון או מצוקה נפשית אחרת]