שלום לכולן
השתתפתי כאן בעבר הרחוק בשם אחר, כתבתי מעט מאד, יותר קראתי, ואחר כך גם זה לא, כי היה לי עצוב מדי. והנה, עוד מעט חג ואני מרגישה את העצב בועט לי בבטן, חונק לי בחזה, עוטף אותי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לאכול ולישון וזה גרוע מאד, כי אני מכורה לשני הדברים האלה (בטיפול גמילה, אבל מרגישה את הקושי מתעצם וזה קשה מאד). רוצה לאכול את עצמי למוות. בליל הסדר אהיה עם חברה ומשפחתה. החברה היא חברה מבוגרת שמשמשת לי מעין חונכת מאמצת בתכנית הגמילה שלי. אני ללא הורים בכלל ואין לי משפחה אחרת. כלומר יש, אבל אין לי קשר איתם, כנראה שגם לא יהיה. סיפור מסובך. בנוסף, ממש לפני זמן קצר התחלתי טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית. משהו שהדחקתי כל חיי ועלה מתוך האוב ותיבת פנדורה נפתחה. שוב אי אפשר להכניס את השדים בחזרה, ואני זקוקה לעזרה. האמת שגם כשאמי היתה בחיים היא לא חגגה איתי אלא עם החבר שלה ומשפחתו. כמובן שלא הוזמנתי, לא הייתי חלק מכלום. חגגתי אז עם אירגון מסויים שכבר לא רלוונטי עבורי היום. אני מודה לאלוהים שיש לי איפה להעביר את ליל הסדר. אני מודה לאלוהים שאני בתכנית הגמילה מאוכל ששינתה את חיי. אבל עצוב לי. כבד לי בנשמה. אני פוחדת לבכות בשולחן החג. אני רוצה רק לאכול ולישון וחוץ מכמה יצירות שאני עושה עם עצמי (כתיבה וקולאז'ים) אני כמעט לא עושה שום דבר. אני פוחדת ומצטערת על הכתיבה המבולבלת, בדרך כלל אני כותבת הרבה יותר מסודר, פשוט כתבתי ממש אינטואיטיבית. אני יודעת שאינכן מכירות אותי, אך האם יש לכן חיבוק ספייר? תודה רבה, דומי
השתתפתי כאן בעבר הרחוק בשם אחר, כתבתי מעט מאד, יותר קראתי, ואחר כך גם זה לא, כי היה לי עצוב מדי. והנה, עוד מעט חג ואני מרגישה את העצב בועט לי בבטן, חונק לי בחזה, עוטף אותי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לאכול ולישון וזה גרוע מאד, כי אני מכורה לשני הדברים האלה (בטיפול גמילה, אבל מרגישה את הקושי מתעצם וזה קשה מאד). רוצה לאכול את עצמי למוות. בליל הסדר אהיה עם חברה ומשפחתה. החברה היא חברה מבוגרת שמשמשת לי מעין חונכת מאמצת בתכנית הגמילה שלי. אני ללא הורים בכלל ואין לי משפחה אחרת. כלומר יש, אבל אין לי קשר איתם, כנראה שגם לא יהיה. סיפור מסובך. בנוסף, ממש לפני זמן קצר התחלתי טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית. משהו שהדחקתי כל חיי ועלה מתוך האוב ותיבת פנדורה נפתחה. שוב אי אפשר להכניס את השדים בחזרה, ואני זקוקה לעזרה. האמת שגם כשאמי היתה בחיים היא לא חגגה איתי אלא עם החבר שלה ומשפחתו. כמובן שלא הוזמנתי, לא הייתי חלק מכלום. חגגתי אז עם אירגון מסויים שכבר לא רלוונטי עבורי היום. אני מודה לאלוהים שיש לי איפה להעביר את ליל הסדר. אני מודה לאלוהים שאני בתכנית הגמילה מאוכל ששינתה את חיי. אבל עצוב לי. כבד לי בנשמה. אני פוחדת לבכות בשולחן החג. אני רוצה רק לאכול ולישון וחוץ מכמה יצירות שאני עושה עם עצמי (כתיבה וקולאז'ים) אני כמעט לא עושה שום דבר. אני פוחדת ומצטערת על הכתיבה המבולבלת, בדרך כלל אני כותבת הרבה יותר מסודר, פשוט כתבתי ממש אינטואיטיבית. אני יודעת שאינכן מכירות אותי, אך האם יש לכן חיבוק ספייר? תודה רבה, דומי
