שלום לכולן

[Berliner star]

שלום לכולן../images/Emo9.gif

שמי מאיה וכפי שאתן בטח מבינות אין לי אמא. אמא שלי ניפטרה לפני 8 שנים בדיוק. היום זה הוא יום הזיכרון השמיני שלה. אני עוד מעט בת 17 וכשאמא שלי ניפטרה הייתי כמעט בת 9. לא הספקתי להכיר את אמא שלי כל כך אבל היא עדיין חסרה. אני זוכרת אותה בכל מיני מצבים וסיטואציות, יוצא לי לחשוב עליה כל יום. אמי נפטרה ביום הולדתה של אחותה הגדולה, גם זה השפיע מאוד על הכל.עכשיו במשפחה אנחנו רק 4- אבא שלי, אחי הגדול, אחי התאום ואני. כפי שאתן רואות אני בת יחידה במשפחה מה שעוד יותר מקשה עלי. אני לא סובלת בכלל ביום יום, אבל אני חושבת עליה ומרגישה דברים כל הזמן. הפורום ניראה לי מאוד נחמד והציעו לי להצטרף לכאן, אז הינה אני

 

[אשבל1]

היי מאיה וברוכה הבאה...

שמחה שהצטרפת אלינו, האם אתם מציינים את יום הזכרון? אני שואלת כי אצלי זה לא משהו שנעשה בצורה מאורגנת, אני הולכת לבד מתי שמתאים לי... אז איך את מסתדרת בין הבנים בבית, האם יש לך מישהי שקרובה אלייך להתיעץ ולדבר? אשמל לשמוע עוד ככל שמתאים לך לשתף כמובן.... שיהיה המשך יום נעים....

 

[Berliner star]

היי../images/Emo9.gif

כן, אנחנו מציינים את יום הזיכרון. בעיקרון אנחנו מציינים אותו בתאריך הלועזי כי ככה הכי קל לנו לזכור. הפעם אנחנו עושים את זה מחר במקום אתמול בגלל אחי הגדול שלומד רחוק מהבית. יש לי מישהי קרובה אלי, היא הדבר הכי קרוב שיש לי מבחינת אמא. זאת דודה שלי, אחותה של אמא שלי. אנחנו מדברות כל יום ובדרך כלל היא מגיעה אלינו פעם בשבוע. היא מאוד הקלה עלי בכל העיניין הזה ואני קשורה אליה מאוד. בעיניי הבנים בבית.. זה לא תמיד הדבר הכי נעים, כי אני הכי שונה, מכל הבחינות. אני לא משתפת אותם בכלום. את אבא שלי אני חייבת לשתף בכל מיני דברים כמו מחזור כי אין לי מישהו אחר בבית שיכול לעזור לי. דודה שלי רחוקה מאוד ופעם בשבוע ממש לא עוזרת. אני צריכה להתגבר על הבושה מאבא שלי כדי להגיד לו כל מיני דברים, זה דיי מביך וממש לא נעים אבל.. זה אבא שלי, זה מה שיש לי ועם זה אני מנסה להיסתדר. יש דברים שאבא של ממש לא מבין. אני לא אומרת את זה כנערה מתבגרת שיש את כל הריבים עם ההורים, ממש לא. אני אומרת את זה בחינת היותי נערה שצריכה מישיהי איתה, איזה שהוא מודל לחיקוי. הוא לא מבין חשיבות של דברים ויש הרבה דברים שאני צריכה לעשות לבד ולהסתדר עם עצמי. אני חושבת שהעובדה שגדלתי בלי אמא פגעה בי מאוד בהרבה בחינות. היא חסרה, את הדברים שהיא הייתה צריכה ללמד אותי ולעשות, אף אחד לא לימד ולא עשה.

 

[דודה של גיא]

היי BERLINER STAR

מקבלות אותך בחיבוק. כאן תמיד.

 

[שירוש המאמי היחידה]

קצת הזוי להגיד אבל ברוכה הבאה!!!!

פה בפורום מקווה שתרגישי שאת יכולה לפרוק את העצב והשמחה מה שמציק ומה שמצחיק...אשמח אם תשתפי קצת איך אמך נפטרה וכיצד את והמשפחה מתמודדים..לבינתיים קבלי חיבוק חזק

 

[Berliner star]

תודה רבה../images/Emo9.gif

הסיפור של אמא שלי הוא ככה- אחרי הרבה זמן של כאבים ברגל גילו אצלה גידול סרטני. בהתחלה ניסו להרוג את הגידול בעזרת הזרקת חומר מסויים. בהתחלה זה ניראה בסדר, הם באמת הרגו את הגידול אבל גם יצרו נמק מהברך ומטה- אז הם כרתו את הרגל. לאחר כמה זמן גילו שהגידול כבר הספיק להתפשט והמצב רק החמיר. הגידול הגיע לריאות לעיניים ולבסוף למוח. רוב הזמן היא הייתה בסדר, עם רגל חדשה ואפילו יצאה איתנו פעמיים לחופשה. שלושה חודשים בערך לפני שהיא נפטרה היא התעלפה ואיבדה את ההכרה, ומאז הכל התדרדר עוד יותר. אמא שלי החזיקה שנה עם המחלה והטיפול הרפואי, הטראומה הכי נוראה שנישארה לי זה אותו ערב שהיא איבדה את ההכרה. אני לא יודעת בדיוק איך אבא שלי הסתדר עם המצב החדש כי הוא ניסה להראות לנו שהכל בסדר ואין מה לדאוג, כי בכל זאת- היינו ילדים קטנים. אני יודעת שהיה לו קשה מאוד. עד שאמא שלי חלתה אבא שלי בקושי היה בבית. הוא יצא בשש וחצי בבוקר וחזר רק בסביבות שבע בערב הביתה. אמא שלי היא זאת שטיפלה בנו, היא עבדה בתור מורה לאנגלית ומחנכת ובגלל זה היה לה יותר זמן להיות איתנו. אחרי שהיא נפטרה אבא שלי היה רוב הזמן איתנו בבית. גם בזמן המחלה שלה הוא בקושי הלך לעבודה. אבא שלי עשה עבודה מצויינת לפי דעתי, הוא דאג ששום דבר לא יחסר לנו, ניסה להיות גם אבא וגם אמא. אמא שלי מאוד חסרה לי, זה מאוד מוזר לי, אני הבת שלה- אני אמורה להכיר אותה הכי טוב מכולם ואני בקושי מכירה אותה. היא לא הייתה לצידי ברגעים שבנות הכי צריכות את האם לצידן ועל זה חבל לי מאוד. חבל לי שלא יצא לי להכיר אותה.

 

[אשבל1]

../images/Emo201.gif

 

[שירוש המאמי היחידה]

וואי הסיפור שלך צימרר אותי...בגלל שהוא דומה

לשלי וקצת שונה...גם אמי גידלה אותנו 7 ילדים והכל היה על הכתפיים שלה אבי היה עובד במשך ימים ופתאום בזמן ארוע משפחתי התחילה לכאוב לאמי הרגל אז היא חבשה אותה ובסוף הערב שהגענו הביתה היא בכתה לאבא שלי שכואב לה הרגל..אז הוא החליט לקחת אותה לבית חולים ושם לא רצו לבדוק לה את הרגל כי היה לה פסאוריזס...הרופא שלח אותה הביתה עם תרופות שינה...וככה היא הלכה לשבת החתן וכל השבת חתן ישנה...שהורי חזרו ביום ראשון כאבה לאמי הרגל עוד יותר היא לא יכלה לסבול יותר אז אבי לקח אותה לרופא המשפחה שם הוא ראה שהמצב לא טוב ושלח בדחיפות לבית חולים אחר....שם עשו בדיקות ולאחר מכן הודיעו לה לבד שהיא צריכה לעבור כריתה מעל הברך..היא נלחצה וקיבלה סכרת...לאחר שבוע זה נודע לאבי והוא החליט שהוא לא יוותר אז הוא רץ עם אמי לכל בתי החולים וכל הרבנים שינסו להציל את הרגל בלי כריתה לאחר חודש וחצי של מרוצים לכל מיני מקומות...והמון כספים שזרמו...אמרו שאין מה לעשות וחייבים ללכת לבית חולים כי אם לא זה ישפיע על הלב שלה...אז אבי לקח אותה לבית חולים תל השומר ששם היא עברה את הכריתה מתחת לברך...זה היה נורא קשה לאמי שרגילה להיות נורא עצמאית פתאום להיות "נטל" על אחרים כמובן שזה מה שהיא הרגישה ולא מה שאחנו הרגשנו...ואז היא התחילה להרגיש ממש רע...כל לילה כמעאט היינו הולכים איתה לבית חולים ושם אמרו לנו שהכל בסדר....עד שכבר התרגלנו...ככה היה במשך שש שנים...ואז ערב אחד היא לא הרגישה טוב...ואז תוך כמה דקות היא נפטרה...ומאז החיים שלנו לא חזרו להיות אותו דבר האחים שלי כואבים וגם אני ואחותי...אבי גם התחיל הלרגיש רע..עד ששיקמנו אותו והיום ברוך השם הוא מרגיש יותר טוב..והוא אפילו מתפקד...אבל היה בינינו המון תקלים עד שבאחד מהם הוא גירש אותי מהבית...עזבתי ואז הוא חלם על אמי וביקש ממני שאני אחזור...הוא לא עושה איתנו כבר חגים ושבתות..וגם האחים שלי לא באים אלינו יותר...נשארנו רק אני אחותי ואח שלי הגדול...שלושה ילדים לבד...אני בת 21 אחותי 19 ואחי 24...בהתחלה כאב לדעת שנטשו אותנו מכל הכיוונים...היום אחרי חצי שנה אנחנו כבר רגילים לחיות לבד...ומנסים לשמור על שפיות דעתנו....זהו מאמי זה הסיפור שלי...אני רושמת אותו והנשמה שלי כואבת....כל כך מתגעגעת לחיבוק של אמי לנשיקה שלה או אפילו למבט שהיה לה שהיא הייתה כועסת ורוצה שנדע את זה...כל טוב לשתף...אוהבת שירוש!!!

 

[לירי א]

שירוש, איזה סיפור ../images/Emo7.gif

אפשר לשאול בת כמה היית כשאימך נפטרה ומדוע את לא בקשר עם כל האחים?

 

[שירוש המאמי היחידה]

אני עוד שבועים בת 21...

אמי נפטרה שהייתי בת 19 וחצי...אני כן בקשר עם האחים שלי...פשוט לפעמים יותר..לפעמים פחות...ויש לי את אחותי שגרה איתי...ואחי שאנחנו בקשר חזק וטוב ויש עוד שתי אחיות גדולות נשואות עם ילדים שאני עוזרת להן והן דואגות לי ואוהבות אותי...בתכלס רק עם שני האחים הגדולים אני מנותקת...אחד הבכור שלא כל כך אכפת לו מה עובר עלינו ועוד אחת שהיא עשתה את המוות לאמא שלי והיום את המוות לאבא שלי ולנו...

 

[לירי א]

../images/Emo201.gif

ראשית, הסיפור שלך נגע מאוד לליבי. אני דודה ל-3 בנות מקסימות שאיבדו את אימן מהמחלה הנוראית הזו. לכן אני כ"כ מזדהה עם מה שאת עוברת. רוצה לשאול, אשמח אם תעני.... כיצד אביך התמודד והשתקם עם השנים? האם הוא התחתן שנית? חברה חדשה? אם כן, איך התמודדת עם זה? האם היתה דמות אמהית כלשהי שעזרה לו ולכם? (חברה, שכנה, סבתא, דודה).

 

[Berliner star]

תודה רבה לכולכן../images/Emo140.gif

 

[שמש ניצחית]

ברוכה הבאה

 

[shtuty]

היי מאיה

הגעת למקום הנכון, בו כולנו מבינות ומכירות. כל בעיה שתצטרכי בה עזרה של "בנות", שמביך לדבר עליה עם אבא (הרגשה מאוד מוכרת) את מוזמנת לפנות אלינו... ברוכה הבאה!

 

[סְקָאלִי]

ברוכה הבאה, מאיה ../images/Emo140.gif

צר לי שנאלצת לחוות אובדן כה גדול בגיל כה צעיר. אמי חלתה כשהייתי בת 9.5, ומאז הייתה מאושפזת רוב הזמן בבית חולים, ולכן אני בהחלט מבינה אצת המשמעות של לגדול בלי נוכחות צמודה של אם בגילאים האלה. ספרת שיש לך אח תאום. לעתים קרובות עולה כאן השאלה בפורום בהתמודות של בנים לעומת בנות [אפילו קינגית שאלה על כך בשבוע החולף]. אולי יהיה מענין לשאול אותך - אם תרצי לשתך כמובן - האם את רואה הבדלים בין ההתמודדות שלך ושל אחיך נוכח האובדן. [חלק מהתשובה בעצם כבר נתת, בנושא המודל הנשי]. את מאוד מוזמנת להישאר עימנו, לשתף ולהשתתף ככל שמתאים לך!