שלום לכולם!
אני לא יודעת אם זה נחשב התמכרות, אבל נראה לי שכן. מה שבטוח, זה שעכשיו כשהפסקתי נורא קשה לי. אני חושבת על זה כל הזמן - בבוקר כשאני קמה, בלילה לפני שאני הולכת לישון. הכי אני מתגעגעת לזה כשקשה לי. חברים יקרים, זה נשמע מפגר לחלוטין, אבל נראה לי שאני בעיצומה של גמילה מ... קוקה קולה!!! בטח זה נראה לכם טיפשי, אנשים עם בעיות אמיתיות שכמותכם.... אני אספר לכם את הסיפור של, תרצו - תגיבו, לא תרצו - תתעלמו... כמו כולם, שתיתי קולה מגיל צעיר. לא כמו כולם, לפני שלושה חודשים כבר הייתי במצב של לפחות 3 בקבוקים ביום. תחשבו על זה, זה כבר לא לשתות כי צמאים, זה להסתובב עם בקבוק ביד מהרגע שמתעוררים עד הרגע שהולכים לישון, ולשים אחד ליד המיטה, ליתר בטחון... הייתי נוסעת לקנות קולה ב- 2 בלילה כי "יש לי רק חצי בקבוק, מה יהיה מחר?" כשהיתה נגמרת הקולה - משבר בבית. עד שלא היה בקבוק במקרר (או עדיף כבר ישר לפה), לא הייתי נרגעת. זה היה מגיע עד דמעות, לפעמים. לעצמי השתמשתי בתירוץ "אני לא אוהבת מים, וחוצמזה העיקר לשתות, מה כבר יקרה לי מקולה?" הרגשתי סבבה: הייתי מסוגלת להשאר ערה ימים שלמים ברצף בלי להרגיש טיפה עייפה, רק לשתות קצת יותר קולה. לפני שלושה חודשים הפסקתי לשתות קולה. למרבה האירוניה, זה היה כדי להוכיח למישהו שאני לא מכורה, ועכשיו אני כותבת בפורום מכורים... אל תספרו לו, טוב....
בכל אופן, זה התחיל קשה והפך להיות יותר קשה. את החלק הפיזי אני חושבת שעברתי: כאבי ראש, שינה רצופה של יומיים (!), חוסר ריכוז, ידיים רועדות, תשישות מטורפת, מה לא? בהתחלה הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא קשור לקולה, עכשיו אני כבר לא בטוחה כל כך. ראיתי לא מזמן תכנית על התמכרויות לקפאין (מרכיב ידוע בקוקה קולה), ודיברו בדיוק על הסימפטומים האלה בגמילה מקפאין. אחרי החלק הפיזי התחיל החלק הנפשי. אני חושבת שהבנתי שמשהו פה לא בסדר כשמצאתי את עצמי אומרת לעצמי "מה יקרה? רק כוס אחת! זה לא שאני הולכת לשתות 3 בקבוקים, לא יקרה כלום!". אמא שלי כל הזמן תמכה בי. מהרגע הראשון היא הבינה שזאת גמילה "על אמת", סילקה את הקולה מהבית שלה, ככה שכשהייתי באה לבקר, לא נאלצתי "לעמוד בפיתוי". חוץ ממנה רוב הסביבה הקרובה היתה די משועשעת. עם כל יום שעבר, אותי זה הצחיק פחות ופחות. אני שמחה להגיד שעד כה אני מחזיקה מעמד, למרות שזה קשה. בפורים הייתי שיכורה לגמרי ומאוד קרובה לסגור את הערב בכוס קולה עם המון קרח (כמו פעם...), למשלי היה שם חבר קרוב שעצר אותי והודיע לי שאם אני שותה קולה אני נותנת לו סיבה לגיטימית לצחוק עלי עד סוף הימים. טוב, גם הפחדה זה סוג של תמיכה. האמת היא שבסופו של ערב הוא היה צריך לגרור אותי לבית "הנקי מקולה" שלי, כדי שאני לא אתנפל על הברמן ואתחנן לקולה... מה אתם אומרים, זאת התמכרות "על אמת"? או שאני ממציאה לעצמי בעיות? (הלוואי שתגידו שאני ממציאה לעצמי בעיות. ישר אני טסה לקנות קולה...)
אני לא יודעת אם זה נחשב התמכרות, אבל נראה לי שכן. מה שבטוח, זה שעכשיו כשהפסקתי נורא קשה לי. אני חושבת על זה כל הזמן - בבוקר כשאני קמה, בלילה לפני שאני הולכת לישון. הכי אני מתגעגעת לזה כשקשה לי. חברים יקרים, זה נשמע מפגר לחלוטין, אבל נראה לי שאני בעיצומה של גמילה מ... קוקה קולה!!! בטח זה נראה לכם טיפשי, אנשים עם בעיות אמיתיות שכמותכם.... אני אספר לכם את הסיפור של, תרצו - תגיבו, לא תרצו - תתעלמו... כמו כולם, שתיתי קולה מגיל צעיר. לא כמו כולם, לפני שלושה חודשים כבר הייתי במצב של לפחות 3 בקבוקים ביום. תחשבו על זה, זה כבר לא לשתות כי צמאים, זה להסתובב עם בקבוק ביד מהרגע שמתעוררים עד הרגע שהולכים לישון, ולשים אחד ליד המיטה, ליתר בטחון... הייתי נוסעת לקנות קולה ב- 2 בלילה כי "יש לי רק חצי בקבוק, מה יהיה מחר?" כשהיתה נגמרת הקולה - משבר בבית. עד שלא היה בקבוק במקרר (או עדיף כבר ישר לפה), לא הייתי נרגעת. זה היה מגיע עד דמעות, לפעמים. לעצמי השתמשתי בתירוץ "אני לא אוהבת מים, וחוצמזה העיקר לשתות, מה כבר יקרה לי מקולה?" הרגשתי סבבה: הייתי מסוגלת להשאר ערה ימים שלמים ברצף בלי להרגיש טיפה עייפה, רק לשתות קצת יותר קולה. לפני שלושה חודשים הפסקתי לשתות קולה. למרבה האירוניה, זה היה כדי להוכיח למישהו שאני לא מכורה, ועכשיו אני כותבת בפורום מכורים... אל תספרו לו, טוב....
