שלום לכולם
אני חדש פה [וכנראה שאני לא ישאר הרבה כי אני לא ממש אוהב מחשבים], אז אני יציג את עצמי... קוראים לי נעם כהן [מין הסתם] אני בן 24, גר ליד תל אביב. אני מניח שרובכם כאן מכירים רק את אביב של השנים האחרונות [טוב נו, אפילו ה-8 שנים האחרונות] ופספסתם את התקופה הכי יפה שלו [באסה], אז בתור אדם שדי גדל עליו אני יכול לומר בוודאות שפעם היה יפה לבוא להופעות. אם זה לבוא לרוקסן ב-6 בערב או ב-2 בלילה להופעה של שעה עם 20 אנשים ששרים בלחישות את השכבת אותי ב-10 או את אמש כממול להקה לא הכי מאומנת עם כמה ילדים ואדם מבוגר, עם זמר בעל קול לא מי יודע מה אבל מילים שכולנו הזדהנו והבנו אותם. אם זה ללכת אחר כך כולם לכלב המעשן, איפה שאביב תמיד ישב עם איזה בלונדה העונה לשם קארין אופירף והוא תמיד היה נחמד לכולם וחייך במין חיוך עצוב ותמים. אז כשהשוס הכי גדול היה לשיר את בוכה על הקבר או את עכשיו מעונן שכולם הכירו מהטלויזיה. בהחלט גדלנו עליו, אם זה היה לזמזם את מיליארד טועים בהפסקות בבית ספר [לפני שהעיפו אותי
] או לחיות על לאן את הולכת אחרי שחברה שלי עזבה אותי... אפשר לומר שאחרי עכשיו מעונן, כשאנשים הכירו אותו כל זה נעלם, הקסם בהופעות פג והתחלף בצעקות ציצניות. זה תמיד היה ככה [כמעט תמיד], וכמו כל אדם נורמלי גם לו זה קצת עלה לראש, והוא השתנה, [ואני מדבר עכשיו על 1993], אפשר להבין, אותו אני לא מאשים רק חבל שהקהל הפך לעדר [אני אף פעם לא אשכח את מה שהוא אמר בהופעת פרידה שלו, הייתי אז בן איזה 15 בערך, והוא אמר שילדי אור הירח האמיתיים ישארו איתו גם בשתיקה, הפרישה הזאת היא במטרה לעייף את העדר שהולך מאחוריו, ולקוות שהם יעלמו...] שרק גדל.. האמת שבניגוד להרבה מאוד אנשים אני בעד השינוי שהוא עבר בתוכו בשנים האחרונות, זה לגיטימי, הוא החליף מסגרות, הוא התבגר [כמו כולנו], אז גם הכתיבה שלו השתנתה, אבל אני כן מרגיש קצת נבגד מזה שהוא [לפחות עד לפני כמה חודשים] פשוט הפסיק להגיד את האמת שלו. זה די עצוב, אבל גם זה כנראה חלף... ואו, אין לי מושג למה כתבתי את כל זה, נסחפתי קצת.. טוב נו, בסך הכל רציתי להגיד שלום, אז שלום...
אני חדש פה [וכנראה שאני לא ישאר הרבה כי אני לא ממש אוהב מחשבים], אז אני יציג את עצמי... קוראים לי נעם כהן [מין הסתם] אני בן 24, גר ליד תל אביב. אני מניח שרובכם כאן מכירים רק את אביב של השנים האחרונות [טוב נו, אפילו ה-8 שנים האחרונות] ופספסתם את התקופה הכי יפה שלו [באסה], אז בתור אדם שדי גדל עליו אני יכול לומר בוודאות שפעם היה יפה לבוא להופעות. אם זה לבוא לרוקסן ב-6 בערב או ב-2 בלילה להופעה של שעה עם 20 אנשים ששרים בלחישות את השכבת אותי ב-10 או את אמש כממול להקה לא הכי מאומנת עם כמה ילדים ואדם מבוגר, עם זמר בעל קול לא מי יודע מה אבל מילים שכולנו הזדהנו והבנו אותם. אם זה ללכת אחר כך כולם לכלב המעשן, איפה שאביב תמיד ישב עם איזה בלונדה העונה לשם קארין אופירף והוא תמיד היה נחמד לכולם וחייך במין חיוך עצוב ותמים. אז כשהשוס הכי גדול היה לשיר את בוכה על הקבר או את עכשיו מעונן שכולם הכירו מהטלויזיה. בהחלט גדלנו עליו, אם זה היה לזמזם את מיליארד טועים בהפסקות בבית ספר [לפני שהעיפו אותי
] או לחיות על לאן את הולכת אחרי שחברה שלי עזבה אותי... אפשר לומר שאחרי עכשיו מעונן, כשאנשים הכירו אותו כל זה נעלם, הקסם בהופעות פג והתחלף בצעקות ציצניות. זה תמיד היה ככה [כמעט תמיד], וכמו כל אדם נורמלי גם לו זה קצת עלה לראש, והוא השתנה, [ואני מדבר עכשיו על 1993], אפשר להבין, אותו אני לא מאשים רק חבל שהקהל הפך לעדר [אני אף פעם לא אשכח את מה שהוא אמר בהופעת פרידה שלו, הייתי אז בן איזה 15 בערך, והוא אמר שילדי אור הירח האמיתיים ישארו איתו גם בשתיקה, הפרישה הזאת היא במטרה לעייף את העדר שהולך מאחוריו, ולקוות שהם יעלמו...] שרק גדל.. האמת שבניגוד להרבה מאוד אנשים אני בעד השינוי שהוא עבר בתוכו בשנים האחרונות, זה לגיטימי, הוא החליף מסגרות, הוא התבגר [כמו כולנו], אז גם הכתיבה שלו השתנתה, אבל אני כן מרגיש קצת נבגד מזה שהוא [לפחות עד לפני כמה חודשים] פשוט הפסיק להגיד את האמת שלו. זה די עצוב, אבל גם זה כנראה חלף... ואו, אין לי מושג למה כתבתי את כל זה, נסחפתי קצת.. טוב נו, בסך הכל רציתי להגיד שלום, אז שלום...