שלום לכולם....
מצאתי סיפור קטן באיזה אתר שקשור קצת לאפילפסיה. למרות מה שכתוב שם, אפילפסיה בשבילי היא לא סוג של נכות, אבל אהבתי את הסיפור עצמו ומקווה שתאהבו אותו. רוצי, פאטי, רוצי... בגיל צעיר אמר הרופא לפאטי וילסון שהיא חולה במחלת הנפילה. אביה, ג'ים וילסון, רץ מדי בוקר. יום אחד היא חייכה מבעד לגשר שעל שיניה ואמרה, "אבא, הייתי רוצה לרוץ איתך כל בוקר, אבל אני פוחדת שיהיה לי התקף." "אם יהיה לך," אמר אביה, "אני אדע מה לעשות, אז בואי איתי!" וכך היה. הם רצו יחד מדי בוקר, וזו היתה חוויה נפלאה. בזמן הריצה לא היו לה התקפים כלל. לאחר שבועות אחדים היא אמרה לאביה, "אבא, הייתי רוצה לשבור את השיא של ריצה למרחקים ארוכים לנשים." אביה בדק בספר השיאים של גינס ומצא שהמרחק הגדול ביותר שאישה רצה אי פעם היה 80 מיילים. פאטי הייתה בשנתה הראשונה בתיכון, והיא הכריזה, "אני ארוץ ממחוז אורנג' עד לסן פרנסיסקו." (מרחק של 400 מיילים). בשנתה האחרונה התיכון אמרה, "אני ארוץ לפורטלנדף אורגון." (1,500 מיילים). "בשנתי הראשונה בקולג' ארוץ עד סנט-לואיס." (כאלפיים מיילים). "בשנתי האחרונה בקולג' ארוץ עד לבית הלבן." (יותר משלושת אלפים מיילים). למרות נכותה פאטי הייתה בעלת שאיפות ונלהבת, ואמרה שנכותה זו היא אי-נוחות בלבד. היא התמקדה במה שנותר לה, לא במה שהפסידה. באותה שנה השלימה את הריצה לסן פרנסיסקו. היא לבשה חולצה שעליה נכתב, "אני אוהב חולי נפילה". אביה רץ לצידה ואמה, שהייתה אחות, נסעה אחריהם בבית ממונע, למקרה שיקרה משהו. בשנתה האחרונה בתיכון עמדו חבריה של פאטי לכיתה לצידה. הם הכינו פוסטר ענק שעליו נכתב, "רוצי, פאטי, רוצי!" משפט זה הפך מאז למוטו שלה ולנושא הספר שחיברה. במרתון השני שלה, בדרכה לפורטלנד, היא שברה עצם ברגל. הרופא אמר לה שהיא חייבת להפסיק לרוץ. הוא אמר: "אני חייב לשים לך גבס על הקרסול כדי שהנזק לא יהפוך לתמידי." "אבל אינך מבין, אדוני," אמרה. "אין זה רק תחביב שלי. זוהי אובססיה נפלאה! אני לא עושה את זה רק בשבילי, אני עושה זאת כדי לשבור את הכבלים במוחותיהם של כל האחרים, המוגבלים. האם אין שום דרך שבה אוכל להמשיך לרוץ?" הוא נתן לה אופציה אחת. הוא יעטוף את הרגל בתחבושת במקום בגבס. הוא הזהיר אותה שסה יכאב מאוד ואמר שיצוצו לה שלפוחיות. היא אמרה לו לעשות זאת. היא סיימה את הריצה לפורטלנד, כשמושל אורגון רץ לצידה במייל האחרון. אולי ראיתם את הכותרות: "האצנית הכל יכולה, פאטי וילסון, סיימה את המרתון למען חולי מחלת הנפילה ביום הולדתה השבעה-עשר." לאחר ארבעה חודשים כמעט רצופים של ריצה מהחוף המערבי למזרחי, הגיעה פאטי לוושינגטון ולחצה את ידו של נשיא ארה"ב. היא אמרה לו, "רציתי שאנשים יידעו שחולי מחלת הנפילה הם אנשים נורמלים המנהלים חיים נורמלים." סיפרתי את הסיפור הזה באחד הסמינרים שאני מעבר, ולאחר מכן הגיע אלי איש אחד, הושיט את ידו הגדולה ואמר, "מארק, שמי הוא ג'ים וילסון. דיברת על הבת שלי, פאטי." בגלל מאמציה המיוחדים הצליחו לגייס די כסף על מנת לפתוח מרכזים גדולים אחדים למען חולי נפילה. אם פאטי וילסון יכולה לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט אמצעים, חשבו כמה תוכלו אתם לעשות, בהיותכם בריאים.
מצאתי סיפור קטן באיזה אתר שקשור קצת לאפילפסיה. למרות מה שכתוב שם, אפילפסיה בשבילי היא לא סוג של נכות, אבל אהבתי את הסיפור עצמו ומקווה שתאהבו אותו. רוצי, פאטי, רוצי... בגיל צעיר אמר הרופא לפאטי וילסון שהיא חולה במחלת הנפילה. אביה, ג'ים וילסון, רץ מדי בוקר. יום אחד היא חייכה מבעד לגשר שעל שיניה ואמרה, "אבא, הייתי רוצה לרוץ איתך כל בוקר, אבל אני פוחדת שיהיה לי התקף." "אם יהיה לך," אמר אביה, "אני אדע מה לעשות, אז בואי איתי!" וכך היה. הם רצו יחד מדי בוקר, וזו היתה חוויה נפלאה. בזמן הריצה לא היו לה התקפים כלל. לאחר שבועות אחדים היא אמרה לאביה, "אבא, הייתי רוצה לשבור את השיא של ריצה למרחקים ארוכים לנשים." אביה בדק בספר השיאים של גינס ומצא שהמרחק הגדול ביותר שאישה רצה אי פעם היה 80 מיילים. פאטי הייתה בשנתה הראשונה בתיכון, והיא הכריזה, "אני ארוץ ממחוז אורנג' עד לסן פרנסיסקו." (מרחק של 400 מיילים). בשנתה האחרונה התיכון אמרה, "אני ארוץ לפורטלנדף אורגון." (1,500 מיילים). "בשנתי הראשונה בקולג' ארוץ עד סנט-לואיס." (כאלפיים מיילים). "בשנתי האחרונה בקולג' ארוץ עד לבית הלבן." (יותר משלושת אלפים מיילים). למרות נכותה פאטי הייתה בעלת שאיפות ונלהבת, ואמרה שנכותה זו היא אי-נוחות בלבד. היא התמקדה במה שנותר לה, לא במה שהפסידה. באותה שנה השלימה את הריצה לסן פרנסיסקו. היא לבשה חולצה שעליה נכתב, "אני אוהב חולי נפילה". אביה רץ לצידה ואמה, שהייתה אחות, נסעה אחריהם בבית ממונע, למקרה שיקרה משהו. בשנתה האחרונה בתיכון עמדו חבריה של פאטי לכיתה לצידה. הם הכינו פוסטר ענק שעליו נכתב, "רוצי, פאטי, רוצי!" משפט זה הפך מאז למוטו שלה ולנושא הספר שחיברה. במרתון השני שלה, בדרכה לפורטלנד, היא שברה עצם ברגל. הרופא אמר לה שהיא חייבת להפסיק לרוץ. הוא אמר: "אני חייב לשים לך גבס על הקרסול כדי שהנזק לא יהפוך לתמידי." "אבל אינך מבין, אדוני," אמרה. "אין זה רק תחביב שלי. זוהי אובססיה נפלאה! אני לא עושה את זה רק בשבילי, אני עושה זאת כדי לשבור את הכבלים במוחותיהם של כל האחרים, המוגבלים. האם אין שום דרך שבה אוכל להמשיך לרוץ?" הוא נתן לה אופציה אחת. הוא יעטוף את הרגל בתחבושת במקום בגבס. הוא הזהיר אותה שסה יכאב מאוד ואמר שיצוצו לה שלפוחיות. היא אמרה לו לעשות זאת. היא סיימה את הריצה לפורטלנד, כשמושל אורגון רץ לצידה במייל האחרון. אולי ראיתם את הכותרות: "האצנית הכל יכולה, פאטי וילסון, סיימה את המרתון למען חולי מחלת הנפילה ביום הולדתה השבעה-עשר." לאחר ארבעה חודשים כמעט רצופים של ריצה מהחוף המערבי למזרחי, הגיעה פאטי לוושינגטון ולחצה את ידו של נשיא ארה"ב. היא אמרה לו, "רציתי שאנשים יידעו שחולי מחלת הנפילה הם אנשים נורמלים המנהלים חיים נורמלים." סיפרתי את הסיפור הזה באחד הסמינרים שאני מעבר, ולאחר מכן הגיע אלי איש אחד, הושיט את ידו הגדולה ואמר, "מארק, שמי הוא ג'ים וילסון. דיברת על הבת שלי, פאטי." בגלל מאמציה המיוחדים הצליחו לגייס די כסף על מנת לפתוח מרכזים גדולים אחדים למען חולי נפילה. אם פאטי וילסון יכולה לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט אמצעים, חשבו כמה תוכלו אתם לעשות, בהיותכם בריאים.
