שלום לכולם.

[אילנית31]

שלום לכולם.

רציתי לשאול אם מישהו מכם מרגיש כמוני :הביטחון העצמי שלי שואף לאפס, אני מתביישת בגימגום שלי בצורה מחרידה, מעגל החברים שלי מצומצם מאוד, לא רוצה להכיר חברים חדשים, נמנעת משיחות מיותרות, לא עונה לטלפונים,הגמגום - נושא רגיש ביותר וכ"ו... האם מישהו מרגיש ככה? או הרגיש?

 

[stkachov]

כבר לא

פעם, אכן כל הדברים האלו היו מאוד מתאימים גם לי. אבל ככל שהמודעות שלי לגימגום גברה, הבטחון העצמי עלה, הפחדים מלגמגם בפני אנשים ירד, ובכלל אני מרגיש משוחרר יותר בנושא. כמו שכבר כתבתי, לדעתי לפורום ולמפגשים יש משקל גדול בכך.

 

[shuky63]

גם אותי התאור שלך מתאר בראשית

שנות ה20 שלי.הייתי אפילו יותר גרוע מזה.גם אני מיחס את השינוי שחל בי ברובו(גם להתבגרות הנפשית שלי היה חלק)למיפגשים עם אנשים מגמגמים אחרים שאני שותף להם כבר כ12 שנים במסגרת שני קבוצות תמיכה,עמותת אמ"בי והפורום. ראיתי בכרטיס שלך שאת מהדרום.אם זה באזור באר שבע אני יודע שמתגבשת שם קבוצת תמיכה.יש פרטים באתר אמ"בי

 

[מירב של פעם]

התיאור שלך ממש התאים לי עד לא מזמן

כלומר....כלפי חוץ לא כ"כ ראו שאני "שונה", רק מי שהכיר אותי טוב ידע שיש לי מעצורים, שאני חסרת ביטחון עצמי וקצת מתוסבכת. היה לי פחד אימתני מטלפון, כמעט ולא יזמתי שיחות אלא רק לאנשים שאני מכירה ומכירים אותי ומזהים את קולי. כשקיבלתי טלפונים הביתה תמיד חששתי לענות שמא זו תהיה איזו התקלה. באיזשהו שלב עשיתי זיהוי שיחות ופשוט סיננתי שיחות "מאיימות". חוג החברים שלי היה מצומצם כלומר, ניהלתי קשרים עם חברות ותיקות ולא יזמתי קשרים חברתיים חדשים. האמת שהאינטרנט פתח בפניי ערוץ הכרויות חדש, בזכותו הכרתי עוד כמה חברות חדשות שכבר הפכו לחברות מציאותיות ולא רק וירטואליות. אני כותבת בפורומים נוספים ושם אף הגעתי למפגשי פורום ונחשפתי למפגשים חברתיים שפעם גרמו לי לכאב בטן. את השינוי הגדול גרם בני שנולד לפני כמעט שנתיים. פשוט הבנתי שלמענו אני חייבת לשים דברים בפרופורציה ופשוט לתפקד! הילד זקוק לחברה וחברים ואני חייבת לצאת איתו. מה גם שאני חייבת לתפקד כאם למענו הווה אומר תפקוד מלא גם אם מצריך התקשרות בטלפון כדי לבדוק גנים או לקבוע תורים. בהתחלה היה קשה מאוד, אבל עם הזמן נפתחים ומבינים שגמגום זה לא סוף העולם, שאנשים לוקחים את הגמגום שלנו בפרופורציה אחרת לגמרי מאיתנו, שאנו נוהגים להעצים אותו ונותנים לו לשתק אותנו. כמו כן, החשיפה לאנשים מגמגמים אחרים הביא עמו את הדיעיה שאני לא המגמגמת היחידה עלי אדמות, שיש עוד אנשים שמתמודדים עם הבעיה והשיחות עמם הכניס אותי לפרופורציות שכן, אפשר לתפקד ולחיות עם הגמגום. אני לא אומרת שהתגברתי לגמרי, ממש לא. יש בי פחדים והרבה פעמים אני מרגישה מאויימת, אבל חל שיפור עצום ואני מקווה להמשיך לצעוד בדרך הזו. אני ממליצה לך לנסות להגיע למפגשי הפורום ופשוט לשבת ולהקשיב לאנשים אחרים ואולי אפילו לספר קצת על עצמך. זה משחרר מאוד! אחרי המפגש הראשון בו נכחתי הייתי בעננים, ממש כך. מה רמת הגמגום שלך? (אם את יכולה לנסות להגדיר ולהסביר)

 

[ארי פטסנה]

אילנית רובם מרגישים כמוך

אין מה לעשות זה תופעות הגימגום בשביל זה אנחנו כאן כדי להיות מאוחדים. תבואי לפגישה ונדבר ביי

 

[אילנית31]

רמת הגמגום שלי - בינוני עד כבד.

אם אני אצטרך להזמין תור בטלפון עבור הילדים שלי לקופת -חולים המחלה כבר תחמיר או תעבור. אמא שלי מבצעת את השיחות עבורי, היא מדברת בשמי.... גם לי יש ימים טובים - שמגמגמים פחות וימים יותר גרועים, אבל כשמדובר בטלפון.. חבל על הזמן... גם אצלי השיחות מסוננות.

 

[אילנית31]

מירב-

איך את מזמינה תור בטלפון לבן שלך? הגמגום שלך קל?

 

[stkachov]

מירב

מגמנגמת קל, אפילו קל מאוד הייתי אומר, אבל אני לא חושב שזה העניין. כמו שהיא סיפרה כבר, זה הכל הבע מהחלטה שלה לקחת את עצמה בידיים ולא להכנע למצבים כאלו שמהם היא פחדה קודם. אני למשל מגמגם כבד, אבל אני בכל זאת מתקשר להזמין תור בעצמי. תוך כדי גימגום, אז מה?!

 

[אילנית31]

מה דעתך? למה אני לא מסוגלת?

האם זה שבלל שכל החיים שלי ההורים שלי עשו ועושים זאת בשבילי? למה אני לא מסוגלת? האם כדאי לפנות לפסיכולוג?

 

[stkachov]

קשה להגיד

אולי באמת תכירי מגמגמים אחרים, ותראי איך הם מתמודדים בדיוק עם אותם הדברים שאת מתמודדת איתם. אני תמיד מביא לדוגמא את אריק, שכותב לפעמים בפורום. הוא בשלב מסויים החליט לעשות מהפך בחיים שלו ועכשיו הוא פשוט עושה כל מה שרוצה, בלי לפחד ולהתבייש בגלל הגמגום. את צריכה לחשוב בהגיון. מה הדבר הכי הכי גרוע שיקרה לך אם תצלצלי להזמין תור למשל. מה יקרה? את תגמגמי, תגמגמי קשה אפילו, אבל בסוף תגידי את מה שרצית, יבינו אותך ואת תקבלי את מה שצלצלת עבורו. מה את חושבת שפקידה איזושהי תזכור מי את או תחשוב עליך אחרי זה... ברור שלא. פשוט את צריכה להתחיל לייחס לדברים כאלו פחות תשומת לב ומחשבה של "מה יקרה אם". לא יקרה כלום. העולם לא יתמוטט. מקסימום יידעו שאת מגמגמת.

 

[מירב של פעם]

כן....ממש בגלל זה!

תראי, הגמגום שלי קל- לעיתים לא מורגש ולעיתים אני נתקעת חזק. זה תלוי בכל מיני מצבים, חיצוניים ופנימיים שלי. גם בעלי עשה בשבילי תמיד את כל השיחות!!! את לא מאמינה אבל היו פעמים שהוא היה מעוות את קולו וממש מדבר בשמי. אני מתביישת בזה, זה לא נורמלי! במשך שנים הייתי תלותית, לא העזתי להרים את הטלפון כי הייתי מבועתת! ברגע שהיו עונים לי מהעבר השני הייתי נאלמת דום, לא מצליחה להגיד הברה אחת! כן, להתחיל עם זה מאוד קשה, מאוד מאוד קשה! אבל תנסי קודם להתקשר למקומות שלא מכירים אותך ואז אם תגמגמי עצמך לדעת לפחות לא תתפדחי. השיחה הראשונה שלי היזומה למקום זר היתה כאשר רציתי לחפש לבני חוג התעמלות תינוקות, פשוט התקשרתי למתנ"ס וביררתי. רעדתי כמו משוגעת, הלב שלי הלם בחוזקה כאילו כרגע סיימתי מרתון אבל עשיתי את זה! ואח"כ עוד שיחה יזומה ועוד אחת וכך הלאה. לא אכחיש שאני עושה את כל השיחות לבד, לא. יש מצבים בהם פשוט אין לי כוח נפשי להתמודד ואני מבקשת מבעלי להתקשר, אבל אני מסוגלת ליזום ולעשות את זה, כבר הוכחתי לעצמי. כמו שאמרתי, הבן שלי גרם לשינוי, הרצון להיות אם מתפקדת, נורמלית!

 

[אילנית31]

לא נמאס לבעלך לבצע את השיחות עבורך?

 

[מירב של פעם]

אני לא יודעת...

הוא אף פעם לא אמר לי כי הוא הבין אותי וידע כמה זה בלתי אפשרי עבורי. למי שנמאס באמת מהתלות הזו זה לי, אני הרגשתי נורא עם זה, הרגשתי אפס, לוזרית, ילדה קטנה ותלותית. לפעמים הייתי מתקשרת אליו לעבודה לבקש ממנו להתקשר לברר משהו, הרבה פעמים זה פשוט הפריע והעיק עליו לקטוע את יומו בשביל הטלפונים שלי ואני הרגשתי את זה וזה חרה לי מאוד. לא יכולתי להמשיך להרגיש ככה כי זה ערער אותי לגמרי. פעולה כ"כ פשוטה שהיתה לי כ"כ בלתי אפשרית. אז לקחתי את עצמי בידיים והוא מאוד מאוד גאה בי!

 

[אילנית31]

הלוואי והייתי מסוגלת לקחת את עצמי

בידיים. מירב, האם את מגמגמת כשאת מדברת עם בנך כשאתם לבד? והאם את מגמגמת כשאת מדברת עם בנך בנוכחות אנשים אחרים?

 

[מירב של פעם]

תשמעי זה לא קל

אבל את צריכה להגיע למצב שפשוט לא תסבלי את עצמך במצב הנוכחי ואז תעשי שינוי. לגבי בני- כשאני מדברת איתו לבד בד"כ אני לא מגמגמת, פשוט פיתחתי לעצמי דיבור יותר איטי, כשמדברים לפעוט זה מתבקש. כשיש על ידנו אנשים יותר קשה לי כי אני מודעת לסביבה ולאנשים ששומעים אותי, אבל אני משתדלת להמשיך באותו דיבור איטי ומשתדלת להתעלם מהסובבים ולהתרכז בבן שלי ובמה שאני רוצה להגיד לו. לפעמים אני מרגישה שזה ממש מעייף לדבר כל הזמן ולהשתדל כל הזמן, אבל אי אפשר אחרת, אני לא רואה דרך אחרת, אני עם הבן שלי ב-100%, בתפקוד מלא ולא אכפת לי כמה זה לוקח ממני.

 

[אילנית31]

אני פשוט לא מבינה את ה"גמגום" הזה.

למה כשאני מדברת עם הבת שלי (בת שנה וארבע) אני לא מגמגמת. כשני קוראת לה סיפור מספר - לא מגמגמת... אבל כשיש אנשים מסביבי אז הגמגום מתחיל לצוץ... אגב, שמת לב שיש אנשים ספציפיים שמעוררים בך את "הגמגום"? שיש אנשים מסוימים שגורמים לך לגמגם?

 

[shuky63]

רוב המגמגמים לא מגמגמים

כשהם לבד או מדברים לילדים קטנים או לחיות מחמד שלהם(אני מגמגם לפעמים עם החתולים שלי אבל אני לא דוגמה כי בשבלי הם בני אדם לכל דבר). יש אפקט פסיכולוגי בגימגום שנילווה לבעיה הנאורולוגית(מוחית) ונותן לגימגום את האופי הלא קבוע שלו.אבל מהסיבה הזו הגברת הבטחון העצמי וקבלת הגימגום יכלים לשפר את שטף הדיבור

 

[אילנית31]

הי מירב.

מירב זה השם האמיתי שלך? את לא פוחדת להיחשף? איפה את גרה? לקח לך הרבה זמן להתחתן?

 

[stkachov]

ממה צריך לפחד?

 

[shoshyyy]

היי אילנית

אני ראוה שאת ממש קשובה לאנשים פה , ואת שואלת מה לעשות ? ואיך להשתפר ? אני חושבת שהתשובה טמונה בך . לא פסיכולוג, ולא אף אחד יחדיר בך את הרצון לשנות את ההרגלים שלך. ההרגלים שלנו הם אלו שמעצבים אותנו, את ההתנהגות, החשיבה, היוזמה. ות יודעת זה כל כך מפחיד לנסות לשנות משהו שאת רגילה אליו 32 שנה. את רגילה להסתתר. להתסתתר מאחורי אנשים. ההורים שלך, בעלך, אולי הילדים , אני לא יודעת. גם אני נהגתי ככה להיות. את יודעת למה .? כי פחדתי. פחדתי שיגלו שאני מגמגמת , וכמה מוזרה אני בגלל זה ויעזבו, ינטשו, יצחקו, ילגלגו ומה לא ?!?! אבל גיליתי עולם אחר. יש לי הרבה מה להגיד לך .... אבל אני יכולה להגיד לך מפה עד הודעה חדשה, להראות לך דרכים שאני עברתי , אבל מה ? אני לא יכולה לקחת את האחריות על עצמי לשנות בישבילך ! את צריכה לקחת אחריות על עצמך, על מה שאת רוצה לעשות בחיים שלך, מה את רוצה להיות , עם מי את רוצה להיות (אפרופו בעלך). האחריות היא שלך.