שלום לכולם

[אסף2]

שלום לכולם

הרבה זמן לא כתבתי (עבודה אתם מכירים) אבל חזרתי ובאמתחתי שאלה ואפילו רצינית למרות שהיא יותר קשורה לקארמה מלאמנויות הלחימה. מאז שהתחלתי ללמוד שמתי לב שאני מוצא את עצמי ביותר ויותר מצבים שבהם אנשים מעוניינים להילחם בי(לאו דווקא ביגלל הידע שלי) וכול פעם אני שם לב שמיבחר האפשרויות שלי לצאת ממצבים כאלו ללא אלימות או אפילו ללא איזכור של אלימות גדל. בקיצור רציתי לדעת האים עוד מישהוא עבר או עובר חוויות דומות ואים כן מה המסקנות שלו מהן בתודה ידידכם אסף.

 

[aiki-freak]

היי אסף.

כבר היה לנו דיון די דומה פעם... תראה...זה די מוזר בעיני שרוב האנשים שאני מכיר שמעולם לא התעסקו באומנות לחימה מימהם מעולם לא היו מעורבות בקטטה, לעומת זאת , המון אנשי לחימה שמעתי שספרו חוויות קרב. ההוא שבר למישהו ברך, זה שלח מישהו לבית חולים, השלישי עילף מישהו בחניקה ועוד כהנה וכהנה. דיברנו כבר על האם אומנות לחימה מלמדת אלימות. ובכן אני חושב שבמידה מסויימת כן. אני אישית הרגשתי בלימודיי (אפילו שאני מתעסק באומנות פנימית ורכה) שבאיזה שהוא שלב כשהביטחון עולה פתאום כל העולם הוא תוקף פוטנציאלי. פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציות שלא מצאתי את עצמי בהן מעולם ורק עכשיו אני מבין שבמובן מסויים די חיפשתי את זה. אנחנו לומדים את כל הדברים הללו ובאיזה שלב מייחלים (אפילו אם בסתר ליבינו ולא רוצים להודות בזה) להשתמש בידע הזה. זה שלב טיבעי. במיוחד אלו שלומדים בגישות יותר קרביות. אני לשימחי עברתי די מהר את השלב הזה (וזה קשור מאוד לאופי האומנות שאני לומד שלעולם לא מניחה לך להרגיש שאתה יודע משהו). העניין הוא שלצערי כבר ראיתי רבים שממש נתקעו בשלב הזה למשך שנים ארוכות ולא עברו אותו ולא הראו סימנים שהם בכלל רוצים לעבור אותו. אחרי שעוברים אותו מגיע מה שאתה מתאר...כשנוכחים לדעת כמה קל להמנע מאלימות, וכמה זה תלוי בנו מלכתחילה. כמה אופציות לא אלימות יש להמנע מקונפליקט. השאלה לדעתי היא קודם כל מה גישת המורה וכייצד הוא מתייחס לזה. כבר ראיתי הרבה מורים שעדיין תקועים בשלב הזה. בשלב שהם מרגישים שעליהם "להוכיח". באופן טיבעי גם תמידיהם ייתקעו בשלב הזה (או יעזבו אם הם יותר בשלים נפשית מהמורה). אני חושב שמורה טוב חייב! להתייחס לנקודה הזו ולא להניח לתלמידיו "להתקע" שם. זו ממש אחריות שלו. לא פחות מלוודא שהם יודעים את החומר ואולי יותר! אני מקווה שלעולם לא אחזור לשלב הזה. זה מקום רע להיות בו. מקום שבו כל העולם הופך לאוייב. כולם "מחפשים" אותך ועושים לך דווקא. זה מקום שאולי יש בו לחימה אבל בטח אין בו "אומנות לחימה"!!! אני בטוח שכולם עברו תהליך דומה. זה נראה לי הכרחי. זו ההרגשה שלי בכל אופן...

 

[אסף2]

לא נירא לי שהבנת

לא כוונתי למצב של "הוא דרך לי על הרגל אני אשבור לו את הראש" אני מדבר על זה שאם הזמן אני מרגיש שיותר ויותר קל לצאת ממצבים של "הוא דרך לי על הרגל" מבלי לישבור לו את הראש ומשום מה ככול שאני לומד יותר כיצד ליגרום נזק כך אני מגלה יותר ויותר כמה קל לצאת ממצבים אלו ללא כעס ויותר חשוב ללא קרב. מקווה שהייתי יותר ברור אסף

 

[בן טל-שחר]

כן, נראה לי שכמעט כולם עברו תהליך

דומה. אני מתאר את זה, לפעמים, כמצב שבו המעגלים החיצוניים של ההגנה העצמית, במקום לשמש כהודפים סכנות פוטנציאליות, משמשים כמושכים סכנות פוטנציאליות ומשליכים אותן אל עבר המעגל הפנימי...

 

[סלבו לוי]

אסף, יכולת ההרתעה של אומן לחימה.

ברגע שאדם ממוצע, מתחיל ל"היטמע" באומנות לחימה, היא הופכת לחלק מאישיותו, לדרך חיים. במשך הזמן (והאימונים), המתאמן מפתח לעצמו מעיין מעגלי אבטחה חיצוניים, שבשגרת היום יום, עוזרים לו, ומונעים ממנו להגיע ל"מעגל האבטחה" הפנימי והאחרון, כלומר - לשלוף את החרב והידע שברשותו. חלק מ"מעגלי האבטחה" הללו, זה - העיניים (המבט), שפת הגוף, היכולת לשדר משהו לסביבה שלך, גם מבלי שאולי התכוונת לכך (אלא אם כן, אתה עושה זאת מתוך כוונה וידיעה). וכאן, אני רוצה להדגיש, שאני לא מתכוון לאיש לחימה שכל היום מסתובב עם ידיים בקמאי או עם מיקוד בכל חלק מאיבריו. כל "מעגלי האבטחה", תורמים לכך שגם כשאנשים מנסים להגיע איתך (או לגרום לך), לעימות כלשהו - יש גבול מסוים למקום שאליו הם יגיעו, והגבול זה - עד למקום שבו הם מרגישים נחותים, או שהם נמצאים במקום שמהווה לגביהם סכנה כלשהי (מנטלית, ולאו דוקא פיזית). להיות אומן לחימה - חלק מהאישיות!