שלום לכולם

שלום לכולם

לידידה שלי יש הפרעת אכילה חמורה. היא ניסתה טיפול פסיכולוגי, והפסיקה. היא די מיואשת כרגע. מנסה להתעלם מהבעיה, ולקוות שהיא תעלם מעצמה. אין בה את הרצון והכוחות כדי להתמודד עם הבעיה, וגם אם כן, היא לא ממש יודעת איך, ומה לעשות. יש סכנה בריאותית חמורה. מה עושים??? גם לי יש התמכרויות אלה ואחרות, אבל אליהן נגיע אולי בשלב מאוחר יותר. אשמח מאוד לייעוץ והכוונה. האם זה הפורום הנכון???
 
../images/Emo24.gif ניר קראתי לך,

אתחיל מהסוף: כ א ן המקום. כאן הבית וכאן הפורום. ולנושא שהעלית: חשוב לדעת כמו שציינתי בהודעותי הקודמות ובהודעתי בפתיחה - כי אף אחד, אבל אף אחד לא "המציא" את הבעייה בה הוא נתון - במקרה זה הפרעות אכילה. אף אחד אינו לבד - ובעובדה כי מצאה בך ידיד - יש כבר משום נחמה. אומרים כי הידיעה כי קיימת בעייה - היא כבר תחילת הדרך לפתרונה. לצערינו לא כך הדבר עם ידידתך. התעלמות מבעייה לעולם לא תפתור אותה. ישנן קבוצות תמיכה לבני נוער ולמבוגרים עם הפרעות אכילה (בולמיה, אנורקסיה) ישנם ספרים נפלאים של אנישים שהחלימו. הנורה האדומה שנדלקה אצלי היא למשפטף " יש סכנה בריאותית חמורה" אשמח אם תפרט. שכן, במקרה וידידתך נמצאת בסכנת חיים, ישנה קשת נרחבת של אפשרויות לנסות קודם כל להוציאה ממצב סכנה - ואחר כך להתחיל לטפל בבעיייה. אשמח אם תוכל לפרט יותר: סוג הבעייה גיל. איזור מגורים (כדי שאוכל לחפש עבורך קבוצות תמיכה). קודם לכל ניר - אם קיימת סכנה בריאותית יש לטפל בה. מקווה שעזרתי ולו במקצת. מחכה ליותר פרטים. מבטיחה לחפש פרטים על קבוצות תמיכה
 
תודה (עוד פרטים)

הסכנה הבריאותית היא הסכנות הבריאותיות שאנשים עם בעית אכילה עומדים בפניהן. אני חושב שאת מכירה את הסכנות... מכיוון שזו ידידה שלי ואני מתייעץ פה ללא ידיעתה והסכמתה, אני מעדיף לחשוף כמה שפחות פרטים. היא כבר הולכת לקבוצת תמיכה, ולא ממש מרוצה ממנה. כל מה שאומרים לה שם זה שהיא צריכה לרצות לצאת מהבעיה, והבעיה היא שהיא לא רוצה מספיק. רוצה לפעמים, ולפעמים שוכחת מהכל ונכנעת למחלה. כביכול יש פה מילכוד מסויים, שכל מכור נתקל בו וחווה. לדעתי, הצעד הראשון הוא לגרום לה לרצות לצאת מהמחלה, לגרום לה לאהוב את עצמה, ולהאמין בעצמה. איך עושים את זה..... לא ממש יודע. יש לי כמה רעיונות, אבל בגדול בשביל זה אני פה מתייעץ בכם. היא אומרת שאי אפשר באמת לצאת מזה, שזה מלווה אנשים לכל החיים, וזה תמיד יהיה שם. כמו כל התמכרות אמיתית. במקום מסויים היא צודקת, ואני לא רוצה להבטיח הבטחות, אני יודע שההתמודדות היא קשה, והיא לטווח הארוך, לכל החיים. ובחיים יש תקופות טובות יותר וטובות פחות. מהן שיטות הטיפול האפקטיביות לבעיה כזו? מה עושים כדי להוציא אותה מהבדידות שבה היא עוטפת את עצמה? מה עושים עם החברים האחרים שלא יודעים על הבעיה, ולא יקבלו את זה כל כך טוב? והחברים שכן יודעים ולא מסוגלים להיות שם ולעזור? הבעיה מלווה בדכאון, הערכה עצמית נמוכה, ובריחה מהמציאות. והסתגרות חברתית. אם לוחצים יותר מדי, מתחילים השקרים. מה עושים? תודה על התגובות.
 
אנסה ניר - אבל,

ניר, איני בעלת מקצוע בתחום - מקצועי אחות, ווכזאת נתקלתי לא אחת במקרים קשים וקשים יותר של הפרעות אכילה. לומר כי הדרך החוצה קלה? לא !!! כלל וכלל לא. היא קשה ולעתים קשה מאוד - אבל אפשרית ! ! ! בהחלט אפשרית !!! דעתי האישית במספר נקודות: הדבר העיקרי והראשון: One step at the time. ולמה אני מתכוונת? כל הצלחה קטנטונת שאפילו נראית בלתי חשובה - צריכה לקבל ממדים של הצלחה ענקית - כי אכן היא כזו. (ראה למשל נגמלי סמים ואלכוהול - סופרים דקות, אחר כך שעות אחר כך ימים וכן הלאה (של "נקיון" מאלכוהול או סמים) הצלחתי שעה, לאכול בלי לרוץ להקיא? - אני ראוייה לשבחים. הצלחתי לאכול יותר משני ביסים - אני אלופה. למעשה - אין מחר ! ! ! הכל מעכשיו לעוד דקה. בנוסף, הידיעה כי איני לבד ב"מעגל המטורף" הזה...לא אני המצאתי את הפרעת האכילה, איני "משוגעת" - הפרעת אכילה נובעת מבעייה נפשית ובעיות נפשיות כידוע לכולם נובעות מחוסר איזון של חומרים מסויימים במערכות השונות. עוד, אין זה נכון בכלל לא !!! כי לא ניתן להתגבר על הפרעות אלה ולהמשיך ולחיות חיים נורמליים ל ח ל ו ט י ן. הנסיכה דיאנה למשל סבלה מהפרעות אכילה קשות ביותר "בולמיה" - והחלימה לחלוטין !!! (איננו דנים ביתרת חייה ובסיומם כרגע.) ועוד הרבה אחרים וטובים. צריך אולי לנסות ולהבין מניין, מאלו עומקים מגיע הצורך ל"הענשה עצמית" הלקאה עצמית, "למה מגיע לי עונש? " לא צריך "הרבה חברים" כדי לתמוך, צריכים להיות שם אחד שניים, שמוכנים לקבל אותי כמו שאני - אבל בדיוק כמו שאני - וכשאני מצליחה - לדחוף אותי הלאה וכשאני נכשלת - להיות שם שלא אפול. אהבו אותה, הראו לה שהיא אהובה - היא תלמד שהיא אינה ראוייה לעונש... ראה ניר, כמו בחיים כך גם בנושא של מטפלים - לא כל מטפל מתאים לכל מטופל ולהיפך. לעתים עובר אדם נזקק 3 - 4 מטפלים (פסיכולוגים, עו"סים או פסיכיאטרים) עד שנוצר הקליק עם המטפל הנכון. ולדעתי ללא תמיכה כזו - הדרך תהייה קשה הרבה יותר, אם לא בלתי אפשרית. חברים, ניר - נבחנים בעת צרה ואם אלה אינם שם לעזור, כדאי לבחון גם אותם. יש דבר נוסף שאני יודעת בברור שהוא יכול לעזור - עבודה רוחנית ורפואה אלטרנטיבית. אני מדגישה נוסף שכן רק שילוב של רפואה קונבנציונאלית, תמיכה נפשית ועבודה רוחנית (מדיטציה, רייקי ודומיה) אני מאוד מקווה כי בקרוב ואולי ברגעים אלה - קוראים אותנו אנשים נוספים שיוכלו לתרום מידיעותיהם ומנסיונם כדי לעזור. אני - כאן. בהצלחה.
 
נזכרתי,

חשוב אולי אפילו מאוד חשוב, למצוא משהו כמו "חונך או חונכת" מישהו שהיה שם, מישהו שעבר את כל התהומות האלה - והצליח לצאת, מישהו שיבין בדיוק על מה היא מדברת כשהיא אומרת כי אין מוצא... מישהו שניסה - והצליח...מישהו שילווה אותה צעד צעד - ... שמעתי ממקור ראשון כי בקבוצות תמיכה להפרעות אכילה דנים לעתים קרובות בדרכים "לרמות" את הסביבה, איך להצליח לשכנע את כולם ש"הבראתי" כשבעצם כשאף אחד לא יודע אני ממשיך לעסוק במחלה וללבות אותה.. לכן, הרעיון של "מלווה אישי" אח/ות גדול, יכול להועיל הרבה יותר... שוב, דעתי בלבד.
 
המון המון תודה

מקווה לטוב.
 
למעלה