כיום.. אבל פעם
אפשר להגדיר אותי חילוני, כי אינני שומר מצוות, אבל ככלל היחס שלי אליהם (המצוות, הדת) השתנה מהקצה אל הקצה בשנים האחרונות. אחת הסיבות (אולי המרכזית שבהן) ליציאה שלי מהעולם החרדי הייתה התחושה החזקה שהדת ריקה מתוכן. זה לא כל כך מדוייק, אני אסביר למה אני מתכוון ואני בטוח יהיו כמה שיזדהו עם התחושה הזאת. הערכים שהחברה מקנה לפרטים שבה, מלמדת אותם מה חשוב בחיים, לא מתבטאים בחיים עצמם. אהבת הזולת, אהבת כל נברא, רדיפת שלום וצדק, אלו הערכים שהדת לקחה מהתנ"ך, הספר שעל פיה, (ועל פיה בלבד, יש לומר) הוא ספר החוקים והוראות היצרן ישתבח שמו, שמבין ויודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו, ועל פיו יישק דבר. כל פרט הכי קטן בחיים. בניגוד קיומי וסתירה מוחלטת לכל הנ"ל, החיים מתנהלים לפי ערכים שונים לחלוטין, מוכרים ומאוסים עד בחילה. קנאה, שנאת הזולת, כלפי פנים וכלפי חוץ, לא חילוקי דעות, אלא שנאה ממש, חוסר הבנה טוטלי של המציאות, שמוביל ל"אונס" המציאות לחוקי ו"דברי תורה". האגו שולט בכל מקום, כל אחד יכול להחליט שהוא "רב" ופתאום הוא יודע מה רצון האלוהים, ומה אנו, האנשים הפשוטים, צריכים לעשות כדי שלא יבוא עלינו זעמו. בלי להכנס לשאלת קיום\אי קיום האל, המצב הזה, החוויה הזאת היא אבסורדית מנקודת המבט שלי אז, בגיל 15. אתם מדברים על הדברים אבל ממש לא חיים אותם. אתם מדברים על "אהבת ה'", "אהבת הזולת", שתי היסודות עליהם מושתתת תפיסת עולמכם, אך הנכם רחוקים ממנה כרחוק כדור הארץ מכוכב פלוטו. את זה לא יכולתי לסבול. סבלתי, כמעט שנתיים את הסתירה הזאת, כפי שהזכרתי קודם, עד שקיבלתי אומץ, או שפשוט לא יכולתי יותר לסבול וכמו כל כלב שבורח מהמקל, גם אני ברחתי מהסבל למקום שחשבתי אותו להנאה. עברו עלי כמה שנים בנעימים, כתל אביבי מתחיל. ניסיתי כל דבר שיכולתי לנסות. מטבעי אני פתוח לדברים ואוהב לחוות אותם על עצמי, כך שתל אביב הייתה מכרה עצום של הנאה, שאלות, וכן, גם ייסורים, בסופו של דבר. אני חושב שהמסקנה העיקרית מחיי בתל אביב, (4 שנים) זה שהם צדקו, במובן מסויים. אבל טעו בגדול. ( אני מתייחס לחברה החרדית, הורי, משפחתי) ההנאות בעולם החילוני, כמו גם בעולם החרדי, מוגבלות. הטבע שלנו הוא כזה שרק רוצה להנות כל הזמן, אבל משום מה, באיזה תהליך שעדיין לא מובן לאנושות הוא לא יכול להתמלא מההנאות הללו, כך שתמיד נשאר ריק. ואז מתחיל המרדף מחדש. הם צדקו בזה שהם הזהירו אותי שכך יקרה, ואכן, כך קרה. אבל הם לא נתנו פתרון יותר טוב או לפחות מתקבל על הדעת. הם טעו בגדול כי התהליך הזה, לעזוב את הדת, את המנהגים הללו, שפסיכולוגית, כובלים את האדם בהתניות כאלו שקשה לו, עד כמעט בלתי אפשר לשנות, התהליך הזה היה הדבר המשמעותי ביותר בחיי עד לא מזמן. זאת אומרת שבזכות זה שעזבתי את הדת, את הקיום הפיזי של כל מיני מנהגים, את האמונה, נפער חלל בנפשי, אותו הייתי חייב למלא, מתוקף הרצון להבין. "אז מהי מטרת חיי, אם לא מדובר בלהגיע לגן עדן ולקבל שכר בעולם הבא?"... רק בשביל זה היה שווה. אינני מאמין בקיום מצוות, מה שהיום נקרא בפי כולם "מצוות", כאמצעי לתיקון האדם, משום שתיקון האדם חייב לבוא מתוך רמה גבוהה יותר מרמת הקיום הפיזי. כמה שאני יניח תפילין או ילך למקווה, זה לא ישנה את הנפש שלי, ואם כן אז לרעה, כי עכשיו אני גם מרגיש שחייבים לי על זה שאני לומד תורה ומחזיק את העולם. קיום המצוות מבחינתי, ה"דת" היא מסגרת תרבותית גרידא של "עם ישראל", וגם זה, מעלה שאלות, מה זה "עם ישראל"? מה זה אומר לי, היום? ואולי התורה שניתנה ל"עם" הזה, שונה במהותה ממה שנהוג לחשוב, שונה ממה שחינכו אותי לחשוב...? וחינכו את המחנכים שלי לחנך אותי לחשוב... השאלות מגיעות, תמיד, גם בתל אביב ביום שישי בשתיים בלילה באמצע רחבה במועדון הומה גברים ונשים שחוגגים את היום האחרון.
