שלום לכולם

שלום לכולם

אני חדשה כאןאבל רציתי משהו. אני כותבת ספר שמיועד להוצאה לאור עכשיו אני צריכה אנשים שיגידו לי איך הספר כי החברים... הם משוחדים. אני מודה שהספר דומה למשהו אבל בסופו של דבר כל סיפור דומה למשהו. אז תגובות בבקשה. הייתי מכניסה לכאן את הספר אבל הוא יותר מידי גדול, בנתיים לצערי יש בו רק 80 עמודים ו-5 פרקים, בקרוב 6 (כמה עבודות יש לחופש?!) אני חייבת לדעת מה אנשים חושבים, זהו ספר מד"ב על משהו גדול באמת! ספר שהוא בין סיפור קומיקס לבין משהו בסיגנון של אלכימאי (מי שקרא. הספר שלי עצמו מושפע מכל מני ספרים אבל בעיקר מושפע ממני, הכותבת) אני מאמינה שספר שכותבת דיסלקטית צריך להיות מעניין. (כן אני דיסלקטית, אבל תיקנו לי את השגיעות) עם אתם רוצים לראות לפחות את הפרק הראשון (בבקשה בבקשה!) אתם יודעים לאיפה לפנות... לאי מייל! נ.ב בלי וירוסים! מקסימום תשארו הודעה ואני ישלח אלכם!
 

הייזל

New member
ברוכה הבאה../images/Emo20.gif

את רוצה פידבק על ספר? אין בעיה פשוט תעלי אותו לכאן פרק אחרי פרק ואנשים יגיבו אם יהיה להם מה להגיב. בשביל זה הקמנו את הפורום הזה.
 

הלדין

New member
אף על פי שגם אני רוצה לראות,

לא שמת לב למילת המפתח "רוצה להוציא לאור". ברגע שזה על האינטרנט, זכויות היוצרים שוות לאפס.
 
עם ככה

אתם תקבלו רק פרק ראישון (הכי משעמם) ותחליטו הרי אני חייבת לשמור על זכויות יוצרים, מה שיעבור לכם בראש בהמשך, בעיה שלכם
 
אין לי מושג איך לקרוא לספר

בכל מקרה, אמרתי שאני יראה פרק ראשון, אז הנה הוא מחולק שווה ושווה הפרקים מיישום מה מתעטוותים פה אין לי מושג למה! אני מקווה שתבינו מה כתוב,אצלי זה לא ככה וזה קורה לי כל הזמן. לזה ששלח לי אימייל אני מצטערת אבל איכשהו נמחקתה לי, סורי. הסיפור עצמו כפי שאמרתי, דומה למשהו, אבל בתור מי שכתבה את הספר אני מצהירה שהוא מקורי בהחלט (קצת איפנטילי), אנא קבלו אותו בהבנה. לשאלות נא לפנות אלי. תודה וקריאה מהנה. פרק 1 : "החטיפה" ביקום שאנו חיים בו קיים איזון בין הרס ורוע לבנייה ולטוב אבל מה קורה כשהאיזון מופר? רוז הייתה ילדה מיוחדת היא בעצמה לא חשבה ככה, היא נולדה כשעל גבה סימן מוזר היא חשבה שזהו כתם לידה, אבל כתם לידה מורכב כול-כך? הסימן היה מאז ומתמיד בכתף ימינה הוא הייה מורכב משמש-מאין עיגול מעוטר, מוקף משולשים שבתוכו שש ספירלות אחת גדולה באמצע וחמש מתחברות אליה ויוצאות ממנה. כיום היא בת חמש-עשרה וקצת. "רוז בוקר טוב!" קולה הטורדני של אימה של רוז נשמע מהמטבח, רוז שוב קמה כך כמו בכל יום. מרפרפת בעיינה בעיפות איומה. "כן, כן גם ככה לא ישנתי" אמרה רוז לעצמה חלושות, היא פתחה את ארון הבגדים הכחול שלה ובחרה מכנס שחור צמוד, אבל לא יותר מידי ואיתו חולצה בצבע יין מבד כותנה נעים. צעדיה של אמה נשמעו מהמטבח. "רוז קומי!" רוז הסבה את מבטה לדלת. "אני באה!" צרחה ומיד לחשה לעצמה "אוף..." ארוך. היא יצאה מחדרה והלכה לשירותים, בדרך הספיקה אמה של רוז להזכיר לה שהארוחה על השולחן ושהיא תחזור הביתה לפני שרוז תחזור מבית הספר ושתמהר לפני שתאחר לאוטובוס. רוז נכנסה לחדר המקלחת ושטפה את פניה מול המראה, פניה פגשו את ההשתקפות שעל המראה והיא שקעה לרגע בפניה, לרוז היו פנים חתולים ועיניים ירוקות בהירות כמו העלים שעל צמרות העצים. היא הפסיקה לבהות בפניה חטפה מבט בשעון בזמן שסירקה את שערה החום, החלק, הארוך והמלא. השעה רבע לשבע היא הזדרזה והפסיקה לסרק את שערה יצאה מחדר השירותים ותפסה את המקום הקבוע שלה בשולחן שבמטבח. בקערה קטנה חיכו דגנים שהספיקו לתפוח מספיגת חלב והזכירו כבר דייסה סמיכה חומה ומגעילה, על רוז התפשטה הבעה של רתיעה היא אמרה לעצמה "איכס" והכניסה בקושי כפית אחת לפיה שהחריפה את ההבאה על פניה. אחיה הגדול טום בן ה- 20 הסתובב המטבח אם כוס קפה כאשר הפיג´מה האפורה שלו נראת מרוטה וכשערו השחור מבולגן, הוא מספיק להפריע לאמו להגיע לעבודה בכך שהוא רב אתה על האוניברסיטה אליה ילך בקרוב. "אתה יודע מה תלך לאן שאתה רוצה, אני כבר הפסקתי לדאוג לעתיד שלך" רטנה אמו תפסה את תיקה הירוק ויצא מין הדלת. רוז הסירה את מבטה מטום ונעצה מבטים של גועל בעיסה, אחיה האחר דין שגדול מרוז בשנה קם מהשינה והלך למטבח, נראה שגם הוא לא ישן בלילה עיניו החומות הבהירות היו אדומות ושערו החום הכהה היה פרועה כאילו עבר מלחמה, הוא ניגש לשולחן התישב ליד רוז והסתכל בקערה ואמר "יאאק..." "אתה צודק" אמרה רוז והרימה את הכפית ושפכה את העיסה. "אתם חייבים להיות כול-כך ברעש?" צעקה אחותה הקטנה ליקי שקמה בזה הרגע הכותנת לילה הוורודה שלה נסחבה מאחוריה כאשר היא הלכה לשירותים שעה שהיא משפשפת את העיניים הכחולות הכהות שלה ומפזרת את השאר החום מעיניה. "רוז את תאחרי לבית ספר" העיר טום את רוז, שהעיפה מבט בשעונה השעה עשרה לשמונה האוטובוס יגיע עוד עשר דקות , רוז חטפה את התיק השחור שלה ורצה החוצה, האוויר הנעים הכה בפניה שעה שרצה לעבר התחנה שבמורד הרחוב ,את התחנה הקיפו מס תלמידים שחיכו לאוטובוס שלא איחר לבוא. רוז רצה בכל כוחה עלים מין העצים נשרו על פניה כאשר חלפה לידם, האוטובוס כבר עצר בתחנה כל התלמידים עלו והוא עומד לעזוב רוז הגבירה את המהירות נהג האוטובוס הבחין בה ונעצר."תודה לאל " אמרה רוז ועלתה נהג האוטובוס נראה זעוף וכועס. "אין לי זמן למאחרים כמוך יש לי עוד תחנות" הוא זעם. רוז הבחינה בכך שכל התלמידים נועצים בה מבטים, היא הרגישה הרגשה מוזרה של לחץ בחלקי הריאות ואמרה "סליחה,אני מצטערת" וניגשה לשבת במקום פנוי. היא התיישבה ליד חלון במקום ריק, ההרגשה נעלמה מיד, היא הביטה סביב דרך החלון. הדרך לבית ספר הייתה מוכרת ומשעממת זוהי תקופה של סתיו כך שכל העלים נושרים וצובעים את המדרכות האפורות בצבע חום צהבהב, והדשא שהקיף את הבתים נשאר ירוק. רוז חשבה לעצמה: "איזו שיגרה, שוב בית ספר ואותו דבר כמו בכל יום" היא חשבה על מילה לתאר את המצב "כשהמערכת לוחצת ואתה מרגיש חנוק,כן, זה המשפט" רוז הבחינה דרך החלון בגברת אהרונסון ועגלה בה בנה הקטן יושב, היא הסתכלה בנוסעים, כל מני ילדים מבית הספר, פרצופים מוכרים. האוטובוס שוב נעצר ליד תחנה ומול רוז עברו שני בנות בגילה אחת שחרחורת והשניה רזה ואדמונית שניהן מצחקקות ומסתכלות עליה ,היא שמה לב אליהם, העיפה את מבטה מהם וחזרה לבהות בחלון. "זאת תחנה האחרונה, ואחריו ישר לבית ספר" חשבה והריצה בדמיונה כל מיני פנטזיות על איזה כיף היה יכול להיות עם היא הייתה נשארת בבית או טסה לאיזה אי מרוחק ושוכחת מבית הספר.ואז האוטובוס נעצר, הגיע הזמן לרדת ולהיכנס לבית-הספר, מעל הכניסה התנוסס שלט "תיכון מקיף רימיסקי". .
 
המשך 1

רוז עלתה בגרם המדרגות הנמוך ונכנסה בכניסה. השומר עמד ליד הדלתות השחורות שהזכירו לרוז סורגים. השומר היה לבוש במדים הכחולים שלו כמו בכל יום והבעה של שעמום על פניו. רוז צעדה במסדרון כשהיא בוהה ברצפה ובכמה תלמידים בעלי מראה מוכר. הקירות הצהבהבים גרמו לה להרגיש לכודה כמו עכבר בכלוב, היא התחילה לחשוב על הסימן שיש לה על הגב שעה שנכנסה לכיתה וזרקה את התיק הכבד מנשוא ממשקל הספרים "אולי אני איזה פוואר רינג´ר או משהוא כזה אבל רגע...זאת רק סידרה אולי אני סתם מדמיינת ואני סתם אחת עם כתם לידה מוזר על הגב" רוז התיישבה בגמלוניות בכיסא החום צהבהב פתחה את התיק והוציאה את הקלמר. "רוז בואי לכאן" צרחה חברתה ריקי לאורך הכיתה. רוז הרימה את ראשה מהתיק שלה וראתה את ריקי יושבת בסוף הכיתה מחייכת ומדברת עם ליאנה. "הי, מה נשמע?" שאלה רוז ונעמדה ליד ליאנה. "הכל בסדר" ענתה ריקי. "ראית אתמול את הסרט שהייה?" שאלה ליאנה. "לא לא ראיתי מה היה?" שאלה רוז. "הייה הסרט אימה ´המסכה השחורה´ מאוד מפחיד חבל שפספסת היו קטעים ממש יפים וכל מיני תקריבים למיניהם" חייכה ריקי בזדוניות. רוז כיווצה את פניה בגועל ואמרה "מה שתגידי" ריקי צחקה להבאת פנייה של רוז ואז כאילו נזכרה בדבר מה "רוז סשה אמרה אליך שאת נימפומנית..." פניה של רוז התעוותו "מה!!!" צעקה רוז. "מה היא דפוקה !?" ליאנה העיפה את שערה השטני לגבה ואמרה "מה לעשות , אולי תישכחו כבר מהריב הישן הזה את לא מהווה איום על החבר שלה, כאילו שאכפת לו ממך" רוז חשבה קצת ואמרה "טוב לפחות אני מבינה למה באוטובוס כמה חברות שלה צחקו עלי " לאחר מכן סיננה "אני לא שמה זין". המורה נכנסה לכיתה ורוז התיישבה במהירות במקום, המורה הייתה כעוסה כמו בכל יום ושוב התחילה לצרוח על זה שהיא רוצה את שכל התלמידים יעמדו כשהיא נכנסת ובגלל שהיא צריכה לצעוק עליהם עכשיו היא תיקח את הזמן הזה מן ההפסקה. "אוף!" אמרה רוז בעייפות והתחילה לחלום בעיניים פקוחות. היא דמיינה לעצמה איך היא פותחת את החלון ובורחת בדיוק כמו בשיר של אירוסמית "קרייזי" לאחר מכן מחשבותיה פרחו לשם ולשם הזמן עבר לאט לאט ולפתע צרחה המורה והעירה את רוז משנתה. "רוז! אני שאלתי שאלה!" רוז קמה משנתה ואמרה במהירות "אני לא הבנתי את השאלה , את יכולה לחזור עליה?" איזה תמרון מהיר חשבה רוז והרגישה את עפעפיה נסגרים כמו תריסים, המורה נראתה כועסת אפילו יותר, רוז חשבה שהיא רואה וריד פוקע בראשה של המורה "אני שאלתי מה היו הגורמים לזרימה של העם היהודי מרוסיה ?" שאלה המורה בעצבנות. רוז אימצה את ראשה בכוח ולא הצליחה להזכר. "נו?" האיצה בה המורה. "אה... אני זוכרת שאלה היו הפרעות, הנסיון הכושל במהפיכה, ו... מות הרצל" רוז חיכה לעצמה איך היא יצאה מזה מהר. "יפה מאוד אבל שכחת את הקול הקורא שגם הוא גורם" רוז נשפה החוצה אויר שנתקע בריאותה. "שלוש מתוך ארבה זה בסדר" . הזמן בבית-ספר עבר בעצלתיים ובשעמום גדול, השיעור האחרון עדין לא נגמר והצלצול הצורמני נשמע ברחבי הבית ספר בדיוק באמצע המשפט של המורה למדעים. רוז יצאה מין הכיתה כמה שיותר מהר ודיברה עם ריקי שעה שליאנה נסחבה מאחור. "זה מה שנקרא SAVED BY THE BELL" צחקה רוז והעיפה מבט בשעון. "יה, אני חייבת לרוץ אני יאחר את ההסעה " והיא רצה לכיוון התחנה. "כבר הספיק לי בבוקר אז נתראה כבר, בי" התיק הכביד על רוז ולמזלה הספיקה לתפוס את האוטובוס לפני הרגע האחרון היא ירדה בתחנה קרוב לביתה ועלתה במדרגות ביתה שהיו בצבע בז´ וכמעט תמיד נראו מלוכלכות. היא נכנסה בעייפות הביתה ואימה חיכתה לה כבר עם הארוחה מוכנה. "רוז שימי את התיק בחדר, ובואי לאכול העוף והפירה מוכן" היא אמרה לרוז. רוז נכנסה לחדר שהיה מבולגן, חלקי בגדים כיסו את הרצפה ונתנו לה מראה מרופד היא זרקה את התיק כמה שיותר רחוק ממנה , עזבה את החדר והתיישבה בשולחן כשצלחת עם עוף ופירה מהביל הופיע מולה "איך היה היום בבית-ספר?" שאלה אמה בחמימות. רוז בלעה פירה ואמרה "בסדר" (התשובה הרגילה שלה בכול יום) היא הספיקה לסיים את הארוחה (לא את כולה , מה שגרם לאימה לגעור בה שהיא לא אוכלת מספיק), ונכנסה לחדרה קטן והאפרורי, פתחה את החלון לרווחה כדי שהאוויר החמים יכנס ויאוורר את החדר החנוק. רוז נשכבה בנוחות על מיטתה הישנה בעייפות רוגעת ואמרה לעצמה: "אני ייקח רק תנומה קצרה אני צריכה קצת לישון..." רוז נרדמה במהירות מפתיעה היא רק עצמה את עיינה והייתה במקום אחר. לאחר שעה קצרה רוז קמה בהרגשה טובה יותר, היא הייתה רגועה ומרוכזת והלכה לקחת את התיק בית- ספר שלה כדי להתחיל בשיעורים ובדרך היא דפקה את האצבע הקטנה שברגל ברגל שולחן העץ שבקצה החדרה, הכאב החד והמציק עורר את רוז והיא תפסה את רגלה בקצות אצבעותיה המסכנות ופניה הביאו הבאה של כאב. "אוווו" היא יללה בסבל וחזרה לעמוד אל שני רגליה היא לקחה את התיק והניחה אותו ליד החלון והתיישבה במיטתה היא הביטה החוצה כאילו היא מצפה למשהו, אך הדבר היחיד שרוז חשבה אליו הוא גאולה ובראשה היא התחילה לרקום חלומות על מה תעשה כשתהיה גדולה ואיך תעשה זאת. היא החליטה שתהיה שחקנית אבל עד אז היא חייבת ללמוד, היא הוציא את מחברת מתמטיקה, הספר והקלמר אבל אין מחשבון. היא קמה ועמדה ללכת לשולחן הכתיבה החום שלה מאחר ועליו שכב המחשבון אבל דבר מה תפס בידיה היא הביטה לצדדים וראתה שני חיזרים כסופים תופסים בשני ידיה העיניים שלהם היו גדולות ושחורות, היא רצתה לצעוק אבל לפני שהספיקה להבין מה בכלל קורה ומאיפה הם באו, גופה התפרק ועבר למצב של חלקיקי אטומים שטסו דרך החלון היא לא ראתה כלום,לא חשבה על דבר, לא הבינה דבר.
 
המשך2 תתחילו מהודעה האחרונה שלי

גופה טס במהירות שעלתה והאיצה לעבר החלל ועקפה את האטמוספירה בטיסה, היא הגיע לשלב שעזבה את מערכת השמש. המהירות עלתה אל מהירות האור, המהירות העצומה כמעט ועשתה חור במימד. אחרי רוז השתרך שביל של אור בהיר בשלל צבעים שנעלם במהירות כאילו לא היה קיים. רוז עצמה הייתה ללא הכרה היא לא ראתה דבר רק הרגישה קלילה וחופשית. לאחר שעה של אי הכרה פקחה רוז את עיינה הירוקות ובקושי הצליחה להבין מה קרה ומה קורה, היא הצליחה לראות סביבה עיניים שחורות גדולות מכול צד מסתכלות עליה. היא לא החזיקה את עצמה ו..."אההההההההההה" היא צרחה צרחה מחרישת אוזניים וחשבה: "איפה אני?" היא לא הבינה מה קורה לה אבל ראייתה התבהרה וראשה כאב בחלקו האחורי כאילו קודחים שם חור. "את נמצעת בספינת החלל העמוק ´הפיקסלס´, את עברת ניתוח רוז אל תקומי תמשיכי לשכב ומיד יתפנה אליך בורטק" מילים אלו לא נשמעו אלא ´קפצו´ לראשה של רוז. היא הצליחה להבחין כי מעל ראשה נמצאות זרועות מתכתיות שבקצותיהם היו מכשירים מוזרים היא יכלה לרגישה שהכאב נמוג אבל משהו מציק לה מאחורי ראשה. היא חשה בלחץ ובהיסטריה מהמצב. רוז לקחה את ידה ומיששה את ראשה אבל לא הרגישה כלום חוץ משקע קטן היא עצמה עיניים חזק ואמרה: "זה לא קורה לי, אני בבית שלי ואתם לא פה" ואז פקחה אותם בבת אחת עכשיו הכול הייה הרבה יותר ברור, החדר סביבה היה עשוי ממתכת צבועה בחום בהיר, לבן ובז´ כשפסים של זהב מעטרים את סוף הקירות ותחילת התקרה (שבמקרה זה הייתה שקופה ודרכה היה ניתן לראות הכל). היא הביטה סביב והבינה שהיא לא בביתה, מה שהעביר זרם של צמרמורת בעמוד השדרה שלה. רוז הבחינה כי העיניים השחורות הגדולות שייכות לחייזרים קטנים בגובה של לפחות מטר ועשרים, ידיהם הקטנות והקרות בעלות שלוש האצבעות החזיקו בידיה ורגליה והיא שכבה על מיטה שחורה וקשה מחומר שדמה לשיש קר. היא שמעה ברבורים מוזרים למרות שהחייזרים לא הזיזו את השפתיים הדקות שלהם. הראשים שלהם היו גדולים והעור הכסוף הלבין מעט באור שנבע ממנורות דמויות חצי סהר. רוז החליטה לבדוק איפה היא נמצאת היא התרוממה מהמיטה בקושי והזיזה את הידיים מגופה."אני לא מאמינה שאני נוגעת בהם והם נוגעים בי, מזה המקום הזה? איפה אני?" היא חשבה והתיישבה על קצה המיטה והניחה את ראשה בין זרועותיה, היא הסתכלה ברוח שבין ידיה החוצה וראתה עיניים שחורות וגדולות נועצות בה מבטים ממש מקרוב, היא הבינה שהיא באמת נמצאת בחללית ושזה חייזר שמסתכל עליה. האדרנלין זרם בעורקיה מהר יותר מאי פעם היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לזוז כי השוק היה יותר מידי גדול היא החזיקה את עצמה שלא לצרוח אבל אז החייזר נגע בראשה והזיז את ידה כאילו כדי לראות את פניה, ההלם התגבר והאדרנלין גבר "אההההה, אל תיגע בי!!!" רוז קפצה ממקומה ורצה לכיוון הקיר. הרצפה הייתה חלקה עד שרוז כמעט החליקה, היא הצמידה את גופה לפינת החדר הענק, חיבקה את עצמה בידיה והתכווצה. היא הבחינה בכך שההשתקפות של גופה המכווץ כל-כך ברורה עד שהבינה שהרצפה ממש מראה ושאין לה לאיפה לברוח. הברבורים בשפה המוזרה של החייזרים הציקו לרוז והיא לא ידעה מה לעשות והבלבול הכביד אליה. "רוז אני חושב שכדאי שתקשיבי להם ותשכבי לנוח במיטה קצת " אמר חייזר שנכנס לחדר, הוא הייה שונה משאר החייזרים הוא לבש גלימה ירוקה מעוטרת בזהב וכסף אם שרוולים גדולים בצבע ירוק צהבהב. הוא הייה יותר גבוהה מהאחרים הוא כמעט הגיע למטר חמישים וחמש. עורו היה כסוף עם ירוק מטאלי ופלומת שער קטנה אל ראשו בעל הממדים הגדולים המיוחד הוא בהוא דיבר עם פיו."אני בורטק האחראי עליכם, לוחמי הכוחות המקודשים" עיינו השחורות נצצו, הם היו יותר קטנות והשוו לו מראה יותר אנושי. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני? למה אני פה? איך אתה יודע את השם שלי, ותחזירו אותי הביתה!" החייזר נבהל מרצף השאלות וחייך. "כול השאלות שלך יענו בהקדם אבל קודם כול תקומי מין הרצפה" החייזר התכופף מעט כדי להרים את רוז מהרצפה והיא קפצה במקום קמה לבד, וקימצה אגרופים המקרה ותצטרך להרביץ ליצורים חללים. "אל תיגע בי אני יכולה לעמוד לבד " אמרה רוז בתקיפות. "ודאי שאת יכולה, אני רואה שהאינסטינקטים שלך כבר פועלים." רוז ישרה את הבגדים שלה כאילו שלא יתקמטו ושמה לב שהבגדים שלה השתנו היא לבשה חולצה לבנה גדולה מבד רך וכך גם מכנסיים דקים אך חמימים. ועם זאת הייתה יחפה. רוז מששה את השרוול שלה, משכה אותו, ונעצה בו מבט מוזר של בלבול. "איפה הבגדים שלי ?" שאלה. "לקחנו אותם את לא תזדקקי להם עוד" ענה בורטק לשאלתה."בורטק?" שאלה רוז. "כן?" הגיב בורטק. "תחזיר אותי הביתה!!!" "אני לא יכול לעשות את זה" השיב החייזר והתקרב לרוז בכמה צעדים, הוא היה כמעט בגובה הסנטר שלה. "אתה כן יכול תחזיר אותי הביתה!" אמרה רוז בכעס וזזה צעד אחורה מהחייזר, בכוונה שהוא לא יגע בה "רוז אני מבקש שתרגעי כי אני הולך לספר לך דברים לא קלים" רוז כיווצה את מצחה בחוסר הבנה ואמרה: "O,K" החייזר זז אחורה קצת "לפני שהיה ממד הזמן הרבה לפני שהיה היקום הייתה בחלל נשמה, ישות עליונה ואלוהית זאת הייתה הנשמה הראשונה שהייתה אי פעם אותה יישות הייתה בעלת כוח ועצמה בלתי מוגבלים. היא הייתה בעלת כל הכוחות האפשריים ומעבר להם. אותה נשמה הסתובבה בריק ע
 
המשך 3 (זה פשוט לא נגמר)

בריק עד שהחליטה כי היא תקים יקום. הנשמה השמימית הקימה את ממד הזמן ואספה חלקי אטומים, וצמצמה אותם לנקודה מרוכזת אחת ויחידה שהייתה כול-כך מרוכזת וצפופה עד שהיא התפוצצה ועם הזמן החלקיקים הפכו לכוכבים וגלקסיות שמורכבות מאלמנטים שונים". "ביקום יש כ- 2500 אלמנטים שלא ידועים לאדם ועליהם שולטים 6 אלמנטים עיקריים ולא 5!" אמר בורטק בטון עיקש אך בחיוך זדוני. רוז נדהמה "באמת?" שאלה. כי לפי זיכרונה אין זה כך. "כן" ענה בורטק. "אתה צוחק אלי!" החייזר התעלם מרוז והמשיך: "הישות העליונה הזאת ראתה שהיקום עדיין ריק ושומם לכן היא החלה ליצור נשמות רבות ככול האפשר בכדי שהם יחיו בגלקסיות,ובכוכבים שביקום. מספרם קרוב לאין סוף, 20 מהן קבלו כוח, 11 מהן קבלו כוח שקרוב לכוחה של אותה נשמה אונברסלית, וה-9 האחרים פחות ברמה משמעותית. נוצרה בעיה, והיא שלנשמות לא היה משמעות, לכן יצרה הישות גוף שעשוי מאלמנטים שונים ובמקומות שונים ביקום,היא נתנה ´מתנה´ לגוף והפיחה בו חיים ולתוכו הכניסה את הנשמות הרבות שהיו לה. היקום יוסד על חוק של איזון בין טוב לרע, בניה והרס. האיזון הופר פעמים רבות בגלל הנטייה של הרוע להרוס בקנה מידה גדול. הישות אונברסלית שמקשרת בין כול היצורים החיים קיבצה 5 נשמות בעלות כוח דומה ששולטות אל אלמנטים מסוימים, אש, אויר, אדמה, מתכת, מים, כשהיא שולטת אל הכוח החזק מכולם והעיקרי ביותר ´הרוח´, אם זאת היא יכלה לשלוט אל שאר הכוחות מאחר והיא יצרה אותם ביחד הם שש כוחות קדושים שמגנים אל היקום ובונים אותו." החייזר הסתכל לרגע עם רוז מקשיבה לו והמשיך... "נגד הישות האונברסלית קמה נשמה שהיא כולה רשע והרס איננו יודעים עם נשמה זאת היא תוצר של אותה נשמה גדולה או נוצרה מעצמה אך כוחה היה קרוב מאוד לכוחה של הנשמה העילאית, אותה נשמה נוראה קיבצה את שאר הנשמות בעלות הכוח ויצאה נגד הכוח האלוהי, כיום היא מחריבה את היקום" רוז הסתכלה על בורטק בצורה מוזרה, השתרר בחדר שקט ארוך היא חשבה וחשבה: " איך זה מתקשר אלי?" היא שאלה בהרגשה משונה והרגישה שהיא ידעת את התשובה."את רוז, יש לך את הסימן על הגוף זהו סימן לוחמי הכוחות המקודשים רוז את חלק מהם... החלק החזק ביותר בהם ... ´הרוח´." אמר בורטק וקולו העמוק הצתלצל בראשה של רוז כמו הד "אני?! מה פתאום!" היא אמרה בטון גבוה. אבל אז היא חשבה על הסימן שעל גבה וקול שקט בראשה של רוז אמר: "זאת באמת את!" היא חשה שפניה מאדימים ושהגילוי הזה הייה הדבר לו חיכתה כל חייה. "אז בשביל זה חטפתם אותי?" היא שאלה בקול מריר כשהאדמומיות נמוגה, החייזר חייך."אנחנו שמים לב לכל פרט קטן ושולי במהלך חייך השגרתיים והאומללים שעברת, אני יודע עליך הכל, לא חשבת איך זה יכול להיות שאני יודע את השם שלך?" רוז החווירה וחשה איך הדם אוזל מפניה, שהרגליים שלה נוקשות וכמה היא חשופה לפניהם ועז צצה בראשה מחשבה: "אולי זה סוג של מניפולציה ? אולי הם הפנטו אותי?" בורטק שעמד מולה לפתע כעס. "זאת לא מניפולציה את באמת נולדת עם זה. איך אנחנו אמורים לעשות את זה? לחטוף את אימא שלך כשהיא הייתה בהריון ולעשות לך קעקוע כשאת עוד ברחמה? ואז לעבוד עליך ולספר לך שטויות על ישות אוניברסלית? עד כמה משעמם לנו?" רוז עמדה משותקת במקום. "איך אתה יודע מה אני חושבת ?" בורטק עבר מכעס לחיוך רחב מאוד שחשף פה בעל שיניים לבנות. "אני קורא מחשבות ´טלפאת´ ולמען האמת חזק מאוד, וגם את" בורטק הסתכל חטופות בקיר שמנגד לרוז במשהו שכנראה הוא שעון."אין לנו זמן, את הולכת לפגוש את שאר הכוחות בואי אחרי" אמר בורטק והניף את ידו כסימן לכך שרוז תלך אחרו. "אחרי שתפגשו ותקבלו הסבר אתם תקבלו את החליפות שלכם" רוז הרגישה לא בנוח ואמרה: "אני לא מתכוונת ללבוש חליפות מטומטמות של גיבור על"בורטק נראה נעלב פניו החמיצו מעט. "אין לך בררה ואני חושב שאת תאהבי אותם, הם לא נוראות, בקשר ללוחמים האחרים הם לא בני אדם, אבל דמותם דומה ביותר לדמות האדם אולי את תבחיני בשינויים בינם לבינך הם לא גדולים. את מהיום תחיי אתנו והם יהיו המשפחה שלך" אמר בורטק בחיפזון ונעמד מול דלת כסופה שנראתה כמו חלק מהקיר אבל חתוך לשנים ומעוטר בזהב ( או משהוא קרוב לזהב) החייזר ורוז נכנסו פנימה ומיד איך שרוז ניסתה לשאול שאלה החייזר המכונה בורטק יצא במהירות מאחורי מהדלת. "למה אתה מתכוון שהם יהיו המשפחה שלי? מה עם המשפחה האמיתית שלי?" אך הדלת נסגרה במהירות על פניה (כשבורטק עומד מאחורייה).
 

twigy

New member
אני לא מבין מה זה בלאגן הזה שעשית

למה אתה לא משרשר את הפרקים בהודעה אחת ? (לחץ על תגובה).
 
דבר ראישון: אי אפשר!

דבר שני, נדפק לי כאן משהו ואני לא יכולה לעשות את זה כבר כמה ימים גם עם הייתי רוצה! תקרא את זה כמו שזה, משהו בפורום לא בסדר וזה לא אשמתי! סתם נתפלים אלי
 

Boojie

New member
אוקיי, תגובה:

ראשית, אני חייבת לציין שלסיפור יש הרבה בעיות. יש בו פוטנציאל, אבל כרגע הוא רק בגדר פוטנציאל. אני אתחיל מהבעיות השטחיות: 1. דרושה הגהה, והרבה. 2. אין בכלל חלוקה לפסקאות, וזה מאד מטריד ומקשה על הקריאה. למשל, כל הדיאלוגים כתובים כרצף אחד ארוך. 3. מסיבה לא ברורה, שמות כל הגיבורים לועזיים. האם זו סביבה זרה? איפה? ולמה? יש עוד, אבל אני לא אתחיל להתקרצץ על כל הפרטים הקטנים. ועכשיו לדברים המשמעותיים יותר: 1. אני לא נכנסת לעניין הסיפור עצמו, כי אמנם כרגע הסיפור נראה די קלישאי, אבל באמת אי אפשר לדעת את זה מחצי פרק. 2. הכתיבה, ואין לי דרך אחרת לומר את זה, ילדותית. הניסוחים לא טובים, חלקם עילגים משהו, ובהחלט נשמעים כמו כתיבה של ילד. נדרש פה הרבה מאד ליטוש. 3. הכתיבה מכילה הרבה טעויות כתיבה שאופייניות למתחילים, ואחת שממש זינקה לי לעיניים זה "להגיד במקום להראות". כבר בפיסקה הראשונה, יש עודף מידע בבת אחת, שאותו אומרים לנו במקום להראות לנו. במקום לספר שרוז ילדה מיוחדת, זה מסוג הדברים שצריך להראות אותם. גם כתם הלידה הוא דבר שעדיף שיופיע תוך כדי העלילה (למשל: היא קמה, מסתכלת בראי, קולטת בקצה העין את כתם הלידה, מסתכלת בו שוב, מנסה כרגיל להחליט צורה של איזו מדינה בגלובוס הוא מזכיר לה, נזכרת במה שאמא שלה אמרה עליו, וכן הלאה). כך מסירת המידע תיראה פחות מלאכותית והסיפור יהיה יותר מעניין וקולח - למעשה, הוא יהיה יותר סיפור. כרגע, הקורא מקבל תחושה של "אוקיי, אמרתי לך שהיא ילדה מיוחדת ושיש לה כתם לידה, עכשיו אפשר להתחיל עם הסיפור". התחושה הזו ממש לא צריכה להיות שם. 4. חלק מהדיאלוגים טבעיים, וחלק מאד מלאכותיים. לפעמים יש הרגשה שיש נסיון להגביה את השפה, שיוצא מלאכותי. 5. למעשה, אחרי כל מה שקראנו, אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על הגיבורה שלנו, ועל האנשים שסביבה. אין לנו שום איפיון של ממש לגביה, אין לנו תחושה אם היא אמיצה או פחדנית, בטוחה בעצמה או ביישנית, וכדומה. ראינו כמה סיטואציות בחייה, אבל אנחנו אפילו לא יודעים אם הן מאפיינות אותה במשהו. כרגע, הגיבורה מבחינתנו מאד אנונימית - יותר הכללה של תיכוניסטית מאשר בן אדם אמיתי. מישהי שהלבישו עליה שלט "גיבורה", וזהו בערך. בשלב הזה, כבר היינו צריכים להכיר את הגיבורה טוב יותר.
 
טוב... תודה על התגובה

תיראי,הפרק הזה נכתב לפני הרבה זמן ככה שהייתי באמת ילדה באותו זמן
השאר על כמה היא גיבורה יש בהמשך הפרקים והסיפור מסתמן בזה שהיא לא מקבלת את מה שמפילים אליה אבל לבסוף הבלתי נמנע מגיע. הפרקים המתקדמים שונים מאוד מהכתיבה של הפרק הראשון, האישיות מוכתבת אחרי הפרק הזה ודרך אגב זה לא חצי ממנו. אין לי מושג מה זה הגהה, מה זה? אין לי עם מי לעבוד על הספר שהוא מבין ממש בספרים (יותר ממני) אני כותבת את זה כמו שזה יוצא מהראש ישר למחשב ואז מתקנת. על הפרק הראישון לא הייה מי שיתקן אותי, הייתי נותנת לך לעבוד את על זה ולעזור לי, אבל איפה הזכויות יוצרים? (אני לא מאמינה שאני מדברת על זכויות יוצרים), עם את מוכנה להתחייב אלי אני מסכימה. ואני דיסלקטית אז קשה לי לעבוד על זה, מצטערת, אני עושה מה שאני יכולה. בקשר לקטע עם הכתם, ראיון טוב! אני יחשוב על משהו. הפיסקאות התבלבלו לי רק כאן, אצלי במחשב זה מחולק יפה יפה, מישום מה כאן הכל מתפשל. זה קורה לי גם באי מייל, ממש מציק! איך בדיוק אני מעבירה את ההרגשה של הגיבורה? איך אני עושה את הדיאלוגים? איך לשכתב משהו שהוא כבר 80 דפים?! את בטח למדת את זה באיזו סדנה, נכון? עם יש כאלה איפה אני משיגה אותן, באיזור הקריות? וממש תודה, תודה, תודה!!!!!! על זה שקראת את זה,מקרב לב, אני חייבת מישהו יותר מיקצועי שיתן לי ביקורת על הכתיבה. אז באמת, תודה.
 

Boojie

New member
לצערי, לא למדתי בשום סדנה,

פשוט כי עד היום לא היו בארץ סדנאות לכתיבת מד"ב/פנטזיה. כל מה שלמדתי, למדתי מ: א. לקרוא המון. ב. לכתוב המון. תיארתי לעצמי שבעיית הפסקאות היא דווקא בעייה של העברה לפורום, כי זה לא נראה שזה ככה במקור. לגבי שכתוב משהו שהוא מעל 80 דפים - נו, ככה זה בחיים.
תהיי בטוחה שאם פעם תזכי להוציא את זה (או משהו אחר) לאור, תהיה לך ה-מ-ו-ן עבודה. גם הסופרים הכי גדולים משכתבים את מה שהם כתבו לפי דרישת עורך... אני רואה שיש לך הרבה חששות לגבי זכויות יוצרים - את לא צריכה לחשוש כל כך הרבה. כל עוד יש מספיק אנשים שיעידו שאת כתבת את זה (כלומר, אנשים שדנת איתם בספר תוך כדי הכתיבה, אנשים שראו את הפרקים מייד אחרי שכתבת אותם, וכדומה), לא תהיה לך בעייה. באופן כללי, יש הרבה פחות מקרים של גניבת זכויות יוצרים ממה שנדמה. הייתי ממליצה לך להציג את זה בפורום הסיפורים של האגודה אם את מעוניינת בתגובה רצינית, אבל את צריכה לקחת בחשבון ששם מאד מאד ביקורתיים כלפי כל מה שקשור לאיות וסגנון, ויש לי חשש עמוק שלא בהכרח תקבלי תגובה לגבי הסיפור עצמו, כי יהיו המון תגובות לגבי האיות וכדומה. כמו כן, דורשים שם סיפורים שעברו הגהה רצינית, ואני חוששת שעל סמך זה כבר יפסלו את הסיפור שלך מלכתחילה. אבל אם יש לך אומץ... בכל מקרה, הייתי אומרת לך לציין מראש שאת מבקשת שהביקורת לא תתמקד בענייני הגהה. לא יודעת אם זה יעזור, אבל אפשר לנסות.
 

הייזל

New member
המלצה קטנה

בפעם הבאה שיש לך סיפור ארוך(עם פיסקאות והכל) פשוט חלקי אותו לפרקים, כל פרק בקובץ ותעלי את הקבצים להודעות. החיים פתאום יהיו הרבה יותר קלים. הגהה. בהגהה מישהו (לפעמים העורך לפעמים הסופר לפעמים החברים של הסופר ולפעמים מהגהה מקצועי) עובר על הטקסט, מתקן שגיאות כתיב, משכתב משפטים כדי שיצאו ברורים יותר, מפסק, מסדר פיסקאות בצורה נוחה יותר. לא קראתי את הסיפור שלך בגלל קשיים טכניים אצלי במחשב אבל את יכולה להציץ במאמרי הפורום אולי יהיה שם משהו שיעזור לך.
 
תודה לכולם

דבר ראישון, תודה לכולם. דבר שני, אני עדיין לא הבנתי מה זה הגהה. (זה הקטע של הפיסקאות נכון?) כל הבעיה היא בהעברה בפורום כמו שאמרתי, אצלי במחשב הכל מסודר בפיסקאות ושורות כמו שזה צריך לעשות. את העבודה של העריכה אני יעשה בכל מקרה (כמה דברים שם לא מוצאים חן בעיניי). כשהעברתי את זה לפורום ניסיתי לסדר את את הכל בסדר וגם אחרי שסידרתי כשהסתכלתי על מה שהייה מוצג בפורום הכל הייה אנדלמוסיה, שאני בעצי לא יודעת עם הייתי קוראת. אני נותנת את הספר לתיקון לחברות שלי וכל זה, אז בעיניין התיקון בעיקרון עוזרים לי. אני ינסה לסדר שם כמה דברים ואולי אחרי שהכל יסתדר ממש, אני יראה לכם את זה
למרות זאת, אני לא יתן את זה לפורום האחר לראות כי זה חסר סיכוי, אני מעדיפה לסדר את הכל ואז לראות איך דברים יתגלגלו.
 

Boojie

New member
הגהה:

זה כשמישהו (רצוי לא המחבר עצמו) עובר על הטקסט ומאתר שגיאות כתיב, טעויות פיסוק וכדומה, ומתקן אותן.
 
למעלה